חיפה, סיפור אהבה: סיור עם סמי מיכאל
הילדים שנוצרו ביערות הכרמל, קנאת המשוררים בקפה פאר והמסתורין של רחוב העצמאות. מרים קוץ חזרה עם הסופר סמי מיכאל אל תחנות חייו בחיפה. פורסם במוסף "מסלול" של "ידיעות אחרונות"
"למטה, מתחת למטוס, רבצובתים צחורים כלהקת אנפות על מדרון הר שכיפתו עטורה חורשות ירוקות ורגליו טבולות במים נוצצים. עיר קסומה כנערה תמימה שנמה לה עירומה בחיקה של מפלצת. מאושר, אמרתי בליבי... מאושר מי שמצא לו משכן בעיר קסומה והזויה זו... פיסת הקרקע הראשונה שאני נוחת עליה היא רעננה וטהורה, צעירה ונקייה מכל היסטוריה תובענית. את חיפה אהבתי אז, וכעבור מחצית המאה אני שומר אמונים לאהבה זו" (מתוך הסיפור: "היום הראשון שלי בישראל היה היום הראשון שלי בחיפה" מאת סמי מיכאל.(
אהבה ממבט ראשון. זה מה שקרה בין הסופר סמי מיכאל (85) לבין העיר חיפה. המבט הראשון, ב,1949- היה מגבוה, מהאוויר. המטוס שהביא אותו לישראל מאיראן (אליה נמלט מעיראק) חג מעל חיפה ונחת בה. למיכאל בכלל אמרו שהמטוס ינחת בפריז, ואחר כך בתל-אביב. "ראיתי בתים לבנים, עיר יפה על ההר," נזכר מיכאל בסיור שאנחנו עורכים בעיר לכבוד פסטיבל "החג של החגים." "וזו הייתה חיפה. התאהבתי."
לא מדובר באהבה חד-צדדית. הסופר המפורסם ועטור הפרסים הוא יקיר העיר חיפה. באופן מילולי. באשר ילך ניגשים אליו תושבי העיר ללחוץ את ידו, להגיד מילת הערכה. כיום מתגוררים מיכאל ואשתו, רחל, בצומת דניה. "פעם חיפה הייתה ואדיות," הוא מתלוצץ. "ואדי רושמיה, ואדי סאליב, ואדי ניסנס. היום היא רמות: רמת-גולדה, רמת-בגין, רמת-אלמוגי."
יערות, הרים וים נשקפים מחלונות ביתו. אבל כשהוא כותב, אומר מיכאל, הוא סגור בחדרו ומגיף את התריסים, כדי שהעצבות בנוף לא תסיח את דעתו.
התחנה ה-1: יערות הכרמל
מיכאל אוהב יערות, והם מופיעים ברבים מספריו: "אולי זה בגלל שבאתי מנוף מדברי. בפעם הראשונה שראיתי יערות זה היה בצפון עיראק ובכורדיסטן. כשראיתי את כל הירוק הזה, נהייתי שיכור."
מה הם היערות בשבילך?
"אהבה והרפתקאות. עבדתי שנים בשירות ההידרולוגי של משרד החקלאות. עסקנו במדידות מים. היינו מסתובבים במקורות הנחלים והנהרות. היערות צפנו הפתעות. לפעמים ידענו אם אנחנו בישראל, בסוריה או בלבנון רק לפי צבע הפרות שראינו במרעה.
"אבל היו גם הרבה סכנות ביערות. פעם נלכדנו בשריפה ליד מקורות נחל עמוד. מי שלא ראה עץ בוער לא יבין זאת. העץ שואג לפני שהוא מתלקח. שאגת העץ היא משהו שאפשר לשמוע ממש."
ואהבה?
"לפחות חצי מהילדים שנולדו ברחוב אינטרנציונל שברמות-רמז, השכונה השנייה שבה גרתי בחיפה, נולדו בעקבות מעשי האהבה ביערות. אנשים גרו בדירות קטנות וצפופות, כסף לבילויים לא היה. אז הלכו ליערות."
התחנה ה2-: רמות-רמז
"דיירי הבית ברובם היו בני המעמד הבינוני על כל רבדיו. על חיידק הגזענות הם שמעו, אך מעשית היה זר להם. שנים מעטות קודם לכן, ברובע ואדי סאליב, התחוללה התפרצות שהבקיעה זעקה כואבת שהתפשטה אל רחוב הרצל היוקרתי. צעירים משולהבים נפצעו, חנויות נפרצו... אבות העיר חיפה, שהתייראו מהפרת האיזון החברתי, הגיבו מיד ופינו את שתי שכונות העוני ואדי סאליב וחוף שמן ופיזרו את אוכלוסיותיהן ברבעים מבוססים יותר. גם בקרבת אינטרנציונל 99 נבנה בית מגורים לתושבי השכונות, שייקרא לימים "בניין המפונים" (מתוך "מעוף הברבורים," הוצאת כנרת-זמורה-ביתן, .(2011
22 שנים התגורר מיכאל ברחוב אינטרנציונל. כאן כתב את הרומנים הראשונים שלו: "שווים ושווים יותר," "סופה בין הדקלים," "חסות," "חופן של ערפל" - והחל לתרגם את הטרילוגיה של נגיב מחפוז. כאן חי עם אשתו הראשונה ונולדו שני ילדיו. בספריו מופיעה הכתובת "אינטרנציונל ,"99 שאיננה קיימת. במציאות התגורר בבית מספר .24
בחרת את הרחוב לפי השם?
"לא, אבל אהבתי את השם, אהבתי את הרחוב. גם כאן גרנו מעל היערות. אלה היו שנות ה50- וה.60- בתים פתוחים, שכנות טובה. אחווה של עניים. את כל הילדים גידלו כל האמהות."
התחנה ה-3: מרכז הכרמל
אנחנו חולפים בשדרות הנשיא שבמרכז הכרמל. אנחנו עולים לשם מרחוב ביכורים. בראשית שנות ה70- למד שם מיכאל בשלוחת האוניברסיטה העברית. המבנה שבו למד משמש כיום את בית הספר התיכון עירוני ה.' כשאנחנו מגיעים לצומת שדרות הנשיא ורחוב וודג'ווד, הוא מצביע שמאלה, אל עבר רוח הרפאים של בית הקפה המיתולוגי "פאר" - אולי הקפה הווינאי ביותר ששכן אי-פעם בכרמל, בפינת שדרות הנשיא ורחוב מחניים. "פה הייתי יושב עם יעקב אורלנד ונתן זך," נזכר מיכאל. "אני חושב שרק בגלל נוכחותי העניינים לא הידרדרו למהלומות."
כל כך עזה קנאת המשוררים?
"אולי האלכוהול חזק יותר."
היום לא תמצאו בכתובת הזו את קפה "פאר," שמלצרים בסינרים לבנים ובמותניות שחורות סבבו בין כיסאות המרפסת שלו והגישו קוניאק. היום יש שם שווארמה וממול בונים קניון. עוד קניון.
בנקודה הזו בכרמל, בדיוק לפני שנה, עמדו מיכאל ורעייתו כאשר ראו לפתע ענני עשן מיתמרים. רחל מספרת כי סמי אמר מיד שזו שריפה, וכי היא מגיעה מכיוון ביתם. הוא זירז אותה לחזור, חרד לגורלו של כתב היד (הוא עדיין כותב על דפי נייר.( למרבה המזל, ביתם לא נפגע בשריפה הגדולה.
אבל את מרכז הכרמל פגש סמי מיכאל הרבה לפני שישב לשתות עם המשוררים. זה קרה ב,1949- כאשר עלה ארצה, גויס לצבא והוצב בבסיס ,137 במבואות הדרומיים של חיפה, ליד טירת הכרמל.
"הייתי חייל בודד, לא כסטטוס סוציאלי, אלא בודד באמת וללא משפחה. בשבתות הייתי עולה את ההר ברגל, שעה וחצי. הולך ליד בתי הקפה והמסעדות, מריח את הקפה, את העוגות, את המאכלים. אלה לא היו המאכלים שזכרתי מהבית, אבל אלו היו ריחות של בית."
רק מריח?
"לא יכולתי להרשות לעצמי לשבת בבית קפה עם משכורת של חייל. רק הרחתי, ואז ירדתי את כל הדרך בחזרה למטה".
התחנה ה4- : ואדי ניסנס
זמן קצר התגורר מיכאל בוואדי ניסנס, לשם הגיע על-פי הזמנתו של אמיל חביבי, העורך המיתולוגי של "אל-איתיחאד." המבנה הישן של המערכת נחרב מטיל שפגע בו במהלך מלחמת לבנון השנייה. מאז שופץ ונבנה מחדש.
בחלק מסמטת הוואדי, שאליו נכנסים משדרות הציונות, הקימה עיריית חיפה את "דרך סמי מיכאל." פוסטרים גדולים וממוסגרים מספרים את תולדות חייו ומצטטים את ספריו, על-פי סדר. בקרוב יצורף אליהם גם "מעוף הברבורים," ספרו האחרון. "כאשר יקימו רחוב כזה בתלאביב לכבוד סופר ערבי, אדע שיש שלום אמיתי בין העמים," הוא אומר.
הוואדי הוא ביתו. כולם מכירים אותו. בכל שבוע הוא עורך כאן קניות. יושב אצל זה, שותה קפה עם אחר. אנחנו עוצרים אצל מוסטפה מ"קפה חיפה" (הוואדי .(19 כולם יודעים שאצל מוסטפה הקפה הכי טוב, אבל סמי מיכאל קונה שם גם חלבה ותמרים ובוטנים. עליי להודות: חלבה כזאת לא אכלתי מימיי, והטחינה עונה על התואר "מושלמת."
במרחק צעד וחצי ממוסטפה נמצאות הפלאפליות המיתולוגיות של מישל (הוואדי (21 והזקנים (הוואדי .(18 אתה לא יכול להיות חיפאי בלי להשתייך לאחת מהן. מיכאל שייך לזקנים; בשבילי זו הייתה הפעם הראשונה שאכלתי שם. האחים (הבכלל לא זקנים) עפיף ואליף מקבלים את מיכאל כאחיהם. עוד רגע יחטפו אותו אל מאחורי הדלפק.
בבטן מלאה ובלב כבד אנחנו נפרדים מהוואדי. בדרך אנחנו חולפים על פני מסעדות שבני הזוג מיכאל אוהבים לאכול בהן, בשדרות בן-גוריון. מימין (כאשר אתם עם הגב לים ועם הפנים למקדש הבהאים) נמצאת "פטוש" (בן-גוריון .(38 משמאל, "דוזאן" (בן-גוריון (35 ו"אל דאייר" (בן-גוריון .(55
מסעדה שבני הזוג מיכאל אוהבים לאכול בה. דוזאן
התחנה ה5- : רחוב העצמאות
"היה יום חורף נאה. התרנים הלבנים של האוניות שבנמל ננעצו בתכלת הזכה של השמיים. בבוקר ירד גשם, וניחוחו היה על עלי העצים שלאורך רחוב העצמאות. השמש זרחה עכשיו על שמלות הנשים ויקדה בעיני הגברים" (מתוך "חצוצרה בוואדי," הוצאת עם עובד, .(1987
הודא, גיבורת "חצוצרה בוואדי," מתגוררת בוואדי ניסנס אבל עובדת במשרד נסיעות ברחוב העצמאות. מיכאל עצמו עבד שנים רבות כהידרולוג במשרד החקלאות, שמשרדיו הישנים שכנו ברחוב העצמאות, לא הרחק משער פלמר.
את רחוב העצמאות מכנה מיכאל בספריו (ובעל-פה) "ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד:" ביום, רחוב מכובד של עורכי דין, עמילי מכס ורואי חשבון. בלילה, זונות ומלחים מסוממים ושיכורים בפתחי ברים.
מיכאל אומר שהוא אוהב את חיפה, כי היא עיר דו-לאומית אמיתית. "בחיפה העולם נוהג כסדרו. גם כשיש מעשי רצח, אז יהודי רוצח יהודי וערבי רוצח ערבי, אין לאומנות." בספריו שבים וחוזרים היחסים בין העמים, בין השכנים, בלי לדלג ובלי לעקוף גם שאלות קיומיות קשות.
"והנה, מלחמה זורמת ברחוב העצמאות. כבר קשרתי את גורלי ביהודי, אבל פחדיי היו פחדיה של ערבייה... נדמה היה לי שכולם רואים על פניי. הרגשתי שאני מהלכת כערבייה, מסתכלת כערבייה, חושבת כערבייה. הגברים והנשים שעל המדרכות ליוו במבט יהודי בנים ואחים ובעלים ואבות שמובלים למלחמה יהודית. הזרות התעצמה בי עם כל פסיעה. רגליי היו כסחבות... ואני מהלכת כמו בלי פרצוף-פנים, לא יהודייה ולא ערבייה, ברחוב שכולו פרצוף מוצק אחד של חרדה ודאגה ושנאה וזעם. ברחוב הנוהר למלחמה אולי ישתפו אותי היהודים בצחוקם אבל לא ביגונם, ואילו הערבים יגרשו אותי מצחוקם וידרשו ממני לשבת בתוך יגונם" (מתוך "חצוצרה בוואדי," הוצאת עם עובד, .(1987
לפנייה לכתב/ת 
