איך אומרים "אני לא אלוהים"?
רחל מבקשת מיעקב בנים - אבל הוא משיב בגסות רוח "התחת אלוהים אני?!". בנו ישתמש באותו משפט - אבל בצורה לגמרי אחרת - ומתוקנת. וגם: פרידה מאדי
קיצור תולדות האהבה
סיפור האהבה והזוגיות של רחל ויעקב ניצב במוקד הפרשה שלנו. יעקב מתאהב ברחל "יפת התאר" ו"יפת המראה", עובד שבע שנים למענה ולבסוף מקבל את לאה, האחות הגדולה והעייפה, שעיניה רכות וריקות. השנים לא מאפילות על אהבתו של יעקב לרחל, והוא עובד עבורה עוד שבע שנים, והפעם גם נושא אותה לאשה.
עוד בערוץ היהדות - קראו:
הימים נוקפים וללאה ויעקב נולדים בזה אחר זה ילדים, ורחמה של רחל נותרת בעקרותה. בצר לה פונה רחל אל הגבר שאהב אותה ועבד בעבורה שנים רבות כל-כך (בראשית ל, א-ב): "וַתֵּרֶא רָחֵל כִּי לֹא יָלְדָה לְיַעֲקֹב, וַתְּקַנֵּא רָחֵל בַּאֲחֹתָהּ; וַתֹּאמֶר אֶל יַעֲקֹב הָבָה לִּי בָנִים, וְאִם אַיִן - מֵתָה אָנֹכִי". וכך משיב לה אהוב לבה: "וַיִּחַר אַף יַעֲקֹב בְּרָחֵל, וַיֹּאמֶר הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנֹכִי, אֲשֶׁר-מָנַע מִמֵּךְ פְּרִי-בָטֶן".
את תלכי לבדך בשדה
רחל מגלגלת את יאושה למגרשו של בעלה: "הבה לי בנים, ואם אין - ממתה אנוכי". יעקב נבהל מגודל המשימה ומחוסר יכולתו למלאה, והוא תוקף בגסות את רחל. התקפתו של יעקב כפולה: טענתו הראשונה היא שהוא לא אלוהים ואין בכוחו לגרום לעקרות או לפריון. ואז הוא מוסיף ותוקף, אם בדרך הטבע את מבקשת ממני ילדים, הרי שלי אין בעיה להביא אותם (שהרי הענקתי ילדים ללאה) ועל כן האחריות (והאשמה?) רק עלייך מוטלים.
צדיק של ממש היה יעקב אבינו, אשתו בוכה וזועקת למולו את מצוקתה והוא תוקף אותה, ומבהיר: לא אבוא לעזרתך ואף איני שותף לחווית הסבל. את לבד, את לבד, את לבד. זועק יעקב לנוכח האשתו האהובה רחל.
גברים ועקרות נשית
כשרבקה לא ילדה, יצחק היה עמה בצרתה, ומיוזמתו התפלל לאלוהים בבקשה לבן (בראשית פרק כה, כא): "וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַה' לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ, כִּי עֲקָרָה הִוא; וַיֵּעָתֶר לוֹ ה', וַתַּהַר רִבְקָה אִשְׁתּוֹ". הגבר לקח אחריות והתפילה נענתה במהירות. כה מהר, עד שאין לנו כל זיכרון משנות העקרות של רבקה.
שרה, לעומת זאת, לא זכתה לילד ולא זכתה לתמיכה רוחנית מבעלה. אברהם תמיד התפלל על זרעו ולא על זרעם. יתר על כן, כשאלוהים מבטיח לו בן משותף עם שרה, הוא נבהל ומפציר באלוהים (בראשית יז, יח): "וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל-הָאֱלֹהִים: לוּ יִשְׁמָעֵאל יִחְיֶה לְפָנֶיךָ". מי צריך עוד בן, הרי לי כבר יש ילד.
ושרה? היא בכלל לא בטווח התפילות של אברהם. קשה לא-פחות היא תגובתו של יעקב. יצחק נותר בודד באחריותו הזוגית.
כשאשמה הופכת לתוקפנות
האם צדיקותו הזוגית של יצחק נובעת מהעובדה שיש לו רק אשה אחת, וגורלו כרוך לגמרי בגורלה? האם צדיקותו נובעת מהעובדה שבשל היותו נשוי לאשה אחת, הוא אינו יודע האם היא עקרה או דווקא הוא עקר? הוא מתפלל על אשתו, אבל מובן שהוא מתפלל גם על עצמו, ותפילתו מתקבלת.
אני שואלת את עצמי האם אטימותו ואכזריותו של יעקב נוכח עקרותה של רחל נובעת מתחושות אשמה? האם יעקב מרגיש כל-כך אשם על כך שהוא לא יכול לתת לאשתו את מה שלבה חפץ, ומתוך כך הוא תוקף אותה ואת משאלתה? למה רגשות אשמה מתורגמים לתקפנות, ולא לצער למשל?
"ואני תמה למה חרה אפו"
בפירוש ארוך וביקורתי מאוד מסביר הרמב"ן (לבראשית ל, א) את סדרת העוולות של יעקב בתשובתו הקצרה לרחל. ראשית, אומר הרמב"ן: "ואני תמה למה חרה אפו... ושומע אל צדיקים ה'" יעקב הוא צדיק ויש סיכוי שתפילתו תענה בדיוק באותה דרך בה נענתה תפילת אביו. ואם כן, מה לא מובן בבקשה של רחל?
יתר על כן, אומר הרמב"ן, אליהו ואלישע התפללו בעד נשים נוכריות. איך יעקב מעז לפטור את אשתו באמירה הפוגענית: "התחת אלוהים אני אשר מנע ממך פרי בטן".
והרמב"ן עוד מחמיר את ביקורתו: "ונראה שבשביל זה תפסוהו רבותינו. אמרו בבראשית רבה (עא, י) אמר הקדוש ברוך הוא, כך עונים את המעיקות(!) חייך שבניך עתידים לעמוד לפני בנה". כלומר, כיוון שאתה תוקף אותה, ומבהיר לה שהעקרות היא רק בעיה שלה וכי לך יש בנים, בעתיד יבאו בניך ויבקשו רחמים מבנה של אותה עקרה בודדה.
האבות מקלקלים - והבנים מתקנים
הקביעה המנוכרת "התחת אלהים אני" תעטוף את חיי יעקב ובניו, וברגע קריטי נוסף היא תצא לאוויר העולם מתוך מרתפי התודעה המשפחתית. אלא שהפעם ייאמר אותו משפט בצורה מתקנת, בחסד וברחמים.
יעקב מת, ובניו פוחדים מיום הנקם של יוסף. בצר להם הם מחליטים לשקר לו ולהודיע לו שאבא ציווה עליו לסלוח להם על פשעיהם (בראשית נ, יד-כא): " וַיָּשָׁב יוֹסֵף מִצְרַיְמָה הוּא וְאֶחָיו, וְכָל הָעֹלִים אִתּוֹ לִקְבֹּר אֶת-אָבִיו, אַחֲרֵי קָבְרוֹ אֶת-אָבִיו. וַיִּרְאוּ אֲחֵי יוֹסֵף כִּי מֵת אֲבִיהֶם וַיֹּאמְרוּ לוּ יִשְׂטְמֵנוּ יוֹסֵף; וְהָשֵׁב יָשִׁיב לָנוּ אֵת כָּל-הָרָעָה אֲשֶׁר גָּמַלְנוּ אֹתוֹ. וַיְצַוּוּ אֶל יוֹסֵף לֵאמֹר: אָבִיךָ צִוָּה, לִפְנֵי מוֹתוֹ, לֵאמֹר. כֹּה תֹאמְרוּ לְיוֹסֵף, אָנָּא שָׂא נָא פֶּשַׁע אַחֶיךָ וְחַטָּאתָם כִּי רָעָה גְמָלוּךָ, וְעַתָּה שָׂא נָא לְפֶשַׁע עַבְדֵי אֱלֹהֵי אָבִיךָ; וַיֵּבְךְּ יוֹסֵף בְּדַבְּרָם אֵלָיו. וַיֵּלְכוּ גַּם-אֶחָיו וַיִּפְּלוּ לְפָנָיו וַיֹּאמְרוּ הִנֶּנּוּ לְךָ לַעֲבָדִים. וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף אַל-תִּירָאוּ כִּי הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנִי. וְאַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה; אֱלֹהִים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה, לְמַעַן עֲשֹׂה כַּיּוֹם הַזֶּה, לְהַחֲיֹת עַם רָב. וְעַתָּה אַל תִּירָאוּ, אָנֹכִי אֲכַלְכֵּל אֶתְכֶם וְאֶת-טַפְּכֶם; וַיְנַחֵם אוֹתָם, וַיְדַבֵּר עַל-לִבָּם".
יוסף הצדיק
פעמיים בכל התנ"ך נשמעת הקריאה: "התחת אלוהים אני". בפעם הראשונה – כאשר יעקב מסרב להתפלל לאלוהים נוכח אשתו העקרה. ובפעם השנייה – כשבנה של אותה "עקרה" מוחל לאחיו על שנים של ניכור והתעללות. והוא מוחל להם גם על השקר הקטן שהם משקרים לו כרגע ממש...
כשיוסף מצטט את אביו ואומר: "התחת אלהים אני" הוא מתכוון לומר: אני משאיר את הנקמות לאלהים, אני לא אעניש אתכם. הוא מתכוון גם לאמירה המרגשת והקשה מכל - אל תרגישו אשמים, שהרי אלוהים מסובב את העולם, והנה הכל יצא לטובה. יעקב אומר: "התחת אלהים אני" כדי לברוח מאחריות. בנו, יוסף, אומר בדיוק את אותו משפט כשהוא בוחר לקחת אחריות ולמחול לאחיו.
שיר פרידה מאדי
בשני הטורים האחרונים עסקתי באדי ובבחירתם להיות שותפים לקמפיין שמוכיח כי הדרת נשים פושה בכל חלקה טובה. כל מה שהיה לי לומר בעניין כבר אמרתי. אני לא ממשיכה במאבק כי גיליתי שאין במי להאבק. אדי מתנערים מכל אחריות ומטילים אותה על משרד הבריאות או על חברות הפרסום. בכל ההתכתבויות שהיו לי עם יו"ר אדי, הוא הצליח לשכנע את עצמו שהוא לא אחראי לכלום ולכן אי-אפשר לכעוס עליו.
ואני התעייפתי והשתעממתי מהרפיסות שלו ושל הארגון שהוא עומד בראשו. אדי הפך כמעט לשלוחה
של משרד הבריאות, שזה למעשה – שלוחה של ליצמן. הקמפיין החדש לחוק התיעדוף בקבלת איברים לחתומים על כרטיס אדי קורץ אל הציבור החרדי ואומר לו: אתם יכולים להתחייב לתרום ולזכות בעדיפות בקבלת איברים להשתלה. וברגע האמת? ברגע שיצטרכו באמת את האיברים שלכם, זה לא נורא, ממילא על פי ההסכם, הרב או נציג המשפחה יכולים לבטל את החתימה, ובא לציון גואל.
כרטיסי אדי הפכו מהצהרה תמימה על רצון כן לתרום איברים, למניפולציה צינית שלא קשה להבין למה היא כרוכה גם בהדרת נשים. אדי חדלה להיות תעודת כבוד שלי - ושל אחרים.
ובבית המדרש של הטוקבקים
לפני כמה חודשים קבלתי שיר יפהפה על חווית האחיות המורכבת של רחל ולאה. על האפשרות ליצור גשרים ועל הרגעים שבהם מתסיימת האפשרות הזו (או לפחות כך נדמה). את השיר כתבה לאה מימוני, והנה הוא לפניכם:
וּלְלָבָן שְׁתֵּי בָנוֹת
בנות, לא
מאוחות, לא אחיות
שֵׁם
הַגְּדֹלָה לא
נוגעת.
וְשֵׁם
הַקְּטַנָּה לא
נגועה.
אם רק הייתי יודעת, הייתי
מנגיעה. מנסה
לאחוות, או לפחות
לאחות
לפנייה לכתב/ת 
