ארץ חלב ודם: ביקור אצל שבט הפוקוט בקניה

>>> פעילויות לחנוכה - כל ההצעות והטיולים בערוץ התיירות

הנסיעה הייתה מתישה. אין כבישים שמובילים לכפר, גם לא שלטים או מפה. איכשהו הצלחתי לאתר מישהו שמכיר מישהו, שמכיר את ראש הכפר. בכל זאת, מדובר באחד השבטים המסוגרים ביותר בעולם, שלא מקבל אורחים אלמלא ראש הכפר מאשר את בואם. ירדתי מהטנדר מותש אך מלא סיפוק - הגעתי לכפר של שבט הפוקוט בקניה.

עוד טיולים באפריקה הפראית:

• אוגנדה: טיול בפנינה השחורה של אפריקה
• קונגו: שיט בזאיר בנהר לא זעיר, וגם ממש לא זהיר
• סוף העולם במאלי: נשים של ברזל ותמונות אסורות
  
  

שמעתי לראשונה על שבט הפוקוט בסרט של נשיונאל ג'אוגרפיק. מדובר בשבט אלים מאוד, שמצוי מזה עשרות שנים במלחמות מול שבטים אחרים. שלא כמו שבטים אחרים באפריקה, הפוקוטים קנאים מאוד לאורח חייהם המסורתי, ונמנעים בעקשות מתענוגות החיים המערביים כמו טלפונים סלולריים. משהו בהם משך אותי. אולי האתגר, אולי האותנטיות - אבל החלטתי שאני חייב להגיע לקניה בעצמי ולפגוש את בני השבט.

ניגבתי את פניי מזיעה ומחול והבטתי בהשתאות בכפר הקטן. הרגשתי שחזרתי אחורה בזמן. הכפר ממוקם באמצע השממה המדברית. בתיו ניצבים זה לצד זה במעגל כדי שחיות הטרף לא תוכלנה להיכנס. הבתים עשויים צואה ובוץ. תקרתם נמוכה, דבר שהפתיע אותי בהתחשב בגובהם המרשים של בני הכפר.

קנאים לאורח חייהם המסורתי. שבט פוקוט (צילומים: ודים אונישצ'נקו)

המצלמה תבלע את נשמתם

התחלתי לצלם ללא הרף. בתור צלם טבע יצא לי לצלם בהרבה אתרים בעולם, אבל בכפר הזה ובאנשיו היה משהו אחר, שלא נתקלתי בו בעבר. בתחילה סירבו בני הכפר להצטלם כי חששו שהמצלמה תבלע את נשמתם. רק כאשר ראש השבט נתן את אישורו, הסכימו להצטלם.

הפוקוטים עדיין לבושים בבגדים מסורתיים שעשויים מעורות וצמר, ועטורים מחרוזות וצמידים בדומה לאבותיהם. הלוחמים ביניהם מקושטים גם בנוצות וצמות. חלק מבני השבט התקרבו אליי והתפארו בצלקות שלהם שנוצרו על ידי טרמיטים. הם תהו היכן הצלקות שלי. הראיתי להם כמה שריטות מהטירונות שהשאירו סימן, והם הנהנו ברושם רב.

בני הכפר עוסקים למחייתם בעיקר במרעה של כבשים ופרות. בעוד הגברים רועים את הבקר והצאן במהלך היום, הנשים נשארות לשמור על הבית, והילדים משחקים בפיסות מתכת ובצואה. בעלי החיים אינם רק מקור אוכל עבור השבט - אלא גם מקור שתייה. בשל הריחוק הרב ממקור מים ניזונים בני השבט מחלב ומדם הפרות והכבשים. באמצעות חץ מיוחד מחוררים בני השבט עורק בצוואר החיה מבלי לגרום לה נזק, ושותים מדמה (לא יכלתי שלא להרהר - איזה מזל שהבאתי איתי מים).

הגברים רועים את הבקר והצאן, הנשים נשארות לשמור על הבית

עורכים מילה - הן לנשים והן לגברים

בידיהם הציעו לי בני הכפר לאכול, והושיטו לי ענף עמוס גרגרים. אכלתי את כולם אך לא זיהיתי מהם. רק בדיעבד נודע לי שכמות גרגרים רבה מדי היא רעילה. מלבד צמחים, התזונה של השבט מתבססת על בשר. הפוקוטים הם ציידים מוכשרים שפוגעים בקורבנותיהם בחניתות ובחצים מורעלים בדייקנות מופלאה. בעידודם, גם אני ניסיתי את מזלי בהטלת חנית וביריית חצים, אך כנראה שהעתיד לא צופה לי קריירת ציד מזהירה. את הבשר הם מבשלים על אש שמוצתת באמצעות אבנים, כמו האדם הקדמון. כשראיתי זאת, נתתי להם את המצית שלי במתנה. הם כל כך שמחו, שפצחו לכבודי בריקוד הקפיצות המסורתי, שמאפיין שבטים רבים באפריקה.

המשכתי לשאול ולהתעניין. נהג הטנדר ניסה לתרגם עבורי, אך גם הוא אינו בקיא בשפתם לגמרי. הוא סיפר לי, שאורח חייהם הוא פוליגמי - הגברים נישאים למספר רב של נשים. כאשר זוג מתחתן, הכלה עוברת לכפרו של החתן. בתמורה לכלתו נותן החתן להוריה בקר וצאן, שלהם ערך כלכלי רב. בשל כך מעדיפים הפוקוטים ללדת בנות – הן תורמות להתעשרות הוריהן.

בניגוד לחוק הקנייתי, השבט עדיין מקיים מילה - הן לנשים והן לגברים. אך שלא כמו ביהדות, טקס המילה נעשה בגיל מבוגר יותר, 12 או 13. עבור הבנות טקס המילה הוא סימן לבשלות מינית, ומכאן - גם לנישואים. נישואיהם של הגברים אינם תלויים במילה, אלא בכמות הבקר והצאן שברשותם.

להרוג גמל במכה אחת

שאלתי גם על הדת. הפוקוטים סוגדים לאלמנטים שונים בטבע כמו השמש והירח, ומאמינים ברוחות המתים. הם הורגים גמלים, וקוראים את העתיד על פי איבריהם הפנימיים; אם בן שבט לא מצליח להרוג גמל במכה בודדת - הוא נחשב למקולל וזקוק לטיהור.

לעת שקיעה נהג הטנדר קרא לי לחזור לרכב. כמתנת פרידה נתן לי ראש השבט מעט דבש דבורי בר, שהיה טעים יותר מכל דבש אחר שאכלתי מימיי. בעודנו מתרחקים מהשבט ונוסעים לכיוון הציביליזציה, ידעתי - אני עוד אחזור.

• הכותב מדריך טיולי צילום ומנכ"ל פורטל הצילום Photolight