סרט פולחן: בית כנסת, כנסיה ומקדש בגליל העליון

"קח מקל, קח תרמיל,

בוא איתי אל הגליל,

בוא איתי ביום אביב

נהלך סביב, סביב"

(מתוך "בוא איתי אל הגליל" מילים: אהוד מנור, לחן: יאיר רוזנבלום)

היחידה המזרחית של הגליל העליון נקראת, מן הסתם, הגליל העליון המזרחי. איפה עובר הקו? לא ממש משורטט במפות אולם נהוג להניח שהשטח מתחיל, פחות או יותר, מאזור רכס הרי מירון ובקעת פקיעין במזרח ונמשך עד עמק החולה במערב, ממטולה בצפון ועד צומת כורזים בדרום. עם זאת, מבחינה גיאוגרפית הגליל מתפרס גם לתוך שטח לבנון, וכולל את ברך נהר הליטני.

חובבי בוטניקה לא ידעו את נפשם באזור המשופע במגוון של עצים וצמחייה, הודות לכמות הגשמים הנאה (כ-1,000מ"מ בשנה), כמו גם למבנה הגיאולוגי שכולל שתי רמות - רמה דלתון ורמת עלמה, ובקעה אחת - בקעת קדש - שיוצרים מִסלע שונה של בזלת, גיר ודולומיט.

רוב הצמחייה מסתמכת על חורש ים-תיכוני - תצורת צומח צפופה שמורכבת מעצים בגובה של 8-6 מטרים מרובי גזעים, כשסוג העץ הנפוץ הוא האלון המצוי ואליו מצטרפים שיחים (כמו קידה שעירה, רותם), בני-שיח (כמו סירה קוצנית) ומטפסים (למשל, קיסוסית).

אולם אחד הצמחים הנדירים שגדל רק כאן, בגליל העליון המזרחי (ולפעמים גם בחרמון), הוא חמשן זוחל. פרח צהוב ממשפחת הוורדיים, שצורת עליו מחומשת ודומה לעלה של צמח הקנאביס (שרבים מכנים אותו גראס). החמשן הזוחל גדל, כאמור, רק באזור אחד בגליל והוא בקרבת מערת פער שליד קיבוץ סאסא. המערה היא מעין בולען ענק שנפער באדמה כתוצאה מהמסה קארסטית של סלע הגיר במשך מיליוני שנים, עד שנוצר בור של עשרות מטרים. חובה לראות אם אתם באזור.

פעילות של המסת סלע הגיר יצרה בולען ענק. מערת פער(צילום: זיו ריינשטיין)

מארונים: הנוצרים של לבנון בישראל

תמהיל האוכלוסייה בגליל המזרחי (כמו בשאר הישובים בגליל) מגוון וכולל יהודים, ערבים, דרוזים, צ'רקסים ונוצרים. מבין הזרמים הנוצרים, בגליל המזרחי חיים גם את המארונים - זרם שנוצר במאה ה-4 לספירה על ידי מארון הקדוש, ומשתייך לכנסייה לנצרות המזרחית-קתולית. רוב המארונים גרים כיום בלבנון (מספר מיליונים לא ידוע), אולם חלקם התפרש עד לשטחי הגליל בטרם באו אימפריות ומדינאים ושירטטו גבולות, שאילצו את המארונים לקבל לאומיות כזו או אחרת.

המארונים בישראל גרים בגליל (חלקם יוצאי צד"ל) כשרובם חיים בכפר ג'יש, הוא גוש חלב - ישוב יהודי מ-67 לספירה ששימש כמקום מושבם של מורדים רבים ברומאים. ההיסטוריון יוסף בן-מתתיהו מכנה את הישוב בלטינית - גיסקלה (Giscala). בכפר קברי צדיקים רבים, ביניהם של שמעיה ואבטליון - בני בניו של המלך האשורי סנחריב שהתגיירו, ועלו לגדולה ביהדות, ושמעיה אף היה נשיא הסנהדרין.

הנוצרים שמקורם בארם מתפללים כאן. הכנסייה מארונית בברעם(צילום: זיו ריינשטיין)

ברעם: בית הכנסת שנבנה, פורק ושוב נבנה

עד 48 היו בישראל שבעה כפרים מארוניים, ביניהם גם הכפר בירעם (צפונית לג'יש), שתושביו גורשו על ידי צה"ל במסגרת מבצע "חירם" לכיבוש הגליל. כיום קיים בשטח הכפר קיבוץ ברעם (ע"ש ישוב יהודי מתקופת בית שני), ובגן הלאומי לא הרחק ממנו נמצא בית כנסת שנבנה בתקופת התלמוד (317 לספירה), וכנראה פורק והועתק למקומו הנוכחי רק במאה החמישית לספירה (לא ידוע מאיפה). את התופעה של פירוק ובנייה מחדש מכנים בעגה הארכאולוגית "סְפוֹליָה", והיא תוצאה של איסור בנייה של בתי כנסת חדשים בתקופת הביזנטית, אולם ניתן היתר לפרקם, לשפצם ולבנותם מחדש.

בית הכנסת בברעם הוא אחד משני בתי כנסת מפוארים שהוקמו כאן בתקופה הביזנטית, כשהשני נמצא מצפון-מזרח ונשארו ממנו רק כמה יסודות. בית הכנסת בברעם נשאר פחות או יותר על תילו, והוא אחד היפים בארץ ואף כיכב על שטר של 500 פרוטות ישראליות בשנת 1955.

בקירות המבנה שנבנה בסגנון רומי-קלאסי מספר א-נומליות, כך שזוויות המשקופים מעט שונות, עיטורים אינם סימטריים לאחרים ושאר אי-דיוקים, המעידים על פירוק בית הכנסת ובנייתו מחדש כאן (לאו דווקא על רעידת אדמה שרבות מהן תקפו את האזור). במתחם הגן הלאומי נמצאת גם הכנסייה המארונית של תושבי בירעם לשעבר, שפעילה גם כיום ומשמשת כקייטנה לילדי ג'יש.

נבנה בסגנון רומי-קלאסי. בית הכנסת בברעם(צילום: זיו ריינשטיין)

חוסמי הדרך מריחניה

מגוון העדות והדתות מביא אותנו לפקוד עוד ישוב של עדה מרתקת - הצ'רקסים - מוסלמים ששמם נובע מכינוי שהדביקו להם המונגולים (צ'רקס=חוסם הדרך) עת נתקלו בהם כשבאו לכבוש אותם בקווקז, במאה ה-13 לספירה. בישראל גרים הצ'רקסים בשני ישובים: כפר כמא בגליל התחתון, וריחניה שבמרום הגליל. בעבר התגוררו צ'רקסים גם בחורבת צ'רקס (שמורת אלון) שליד גן שמואל בצפון השרון, אך הם עברו לירדן והמקום ניטש.

סך הכל בריחניה כ-900 צ'רקסים ואילו בכפר כמא כ-3,500 נוספים. זה הכל בארץ. במצרים יש עוד כמה מאות אלפים, בירדן, בטורקיה, ברוסיה ושאר מדינות עוד כמה מיליוני נוספים. עד המאה הראשונה לספירה היו פגאניים, אחר כך במאה החמישית התנצרו ועם הכיבוש המוסלמי במאה השביעית, חלקם התאסלם וחלק אחר הפך לכוזרים ואחר כך הפכו יהודים. אולם רוב הצ'רקסים התאסלמו לפני 147 שנים, בשלהי התקופה העותמנית.

הצ'רקסים נהגו להבריח מעפילים בתקופת המנדט, שאסר על כך, לימדו את "השומר" את תורת הלחימה, לחמו במלחמת העצמאות עם צה"ל ואף כבשו את ריחניה שבה הם גרים. שווה לקפוץ לכפר החביב, לראות את המבנים המעניינים ולבקר במוזיאון למורשת הצ'רקסים. 

ריחניה היא אחד משני הישובים שברמת עלמה (עלמה הוא השני) שבו מופעים בזלתיים כתוצאה מלבה שזרמה מהרי געש כבויים באזור: הר אדמון, הר דלתון והר יוחנן. רמת עלמה ורמת דלתון, הדרומית לה) הן בעצם רמה אחת שנשברה באמצע וביניהן עובר נחל חצור.

לבוש צ'רקסי מסורתי. המוזיאון למורשת הצ'רקסים בריחניה(צילום: זיו ריינשטיין)

תל קֶדֶשׁ ומקדש המוות

מרמת עלמה על כביש 886 צפונה, הנסיעה מרהיבה ביותר כשעמק החולה נפרס מימין בין נפתולי הכביש. כשכביש נפגש עם כביש 899 כדאי לקחת שמאלה אל תל קֶדֶשׁ, שבתנ"ך מוזכרת כעיר בשטח שבט נפתלי. התל הוא הגדול בגליל ההררי (100 דונם) ובו נחפרו מספר תקופות התיישבות, כבר מתקופת הברונזה הקדומה (3,300 לפנה"ס) כשבימי התנ"ך שימשה קדש כאחת משש ערי מקלט ("קדש בגליל בהר נפתלי" - יהושע כ'/7) בשטח ארץ ישראל התנכ"ית.

מהתקופה ההלינסטית נמצאו ממול לתל סרקופגים (ארונות קבורה) עם עיטורים של ענבים, שמש ועוד שחלקם עברו איקונוקלאזם (השחתת סמלי דת). למקום באים יהודים שמתפללים פה על קברי דבורה הנביאה, ברק בן אבינעם ויעל אשת חבר הקיני, מהסיפור על המלחמה נגד יבין מלך חצור וסיסרא שר צבאו, וזאת כי הם מבלבלים בין קדש נפתלי (עירו של ברק בן-אבינועם) שהיא ח'ירבת-קדיש ונמצאת ממזרח לפוריה, בבקעת יבנאל. האזור ירוק ומצוין לתצפיות ובו גם עץ אלה אטלנטית עתיק שקטיושה פילחה את גופו במלחמת לבנון השנייה. שווה לתת מבט ביצירה הכואבת.

ליד הפסטורליה זיכרון גם לימים אחרים. האלה שחטפה קטיושה(צילום: זיו ריינשטיין)

אולם המראה היפה יותר בתל קדש טומן בחובו דווקא שרידים ארכיטקטוניים מהתקופה הרומית (מאה 3-2 לספירה) המזוהים כמקדש לאל בעל שַמִין - בעל השמיים, הידוע כאל כנעני בסוריה של אותם ימים.

ייתכן והפולחן כאן היה קשור למתים כי פרט לעובדה שהאזור מלא בסרקופגים, נמצאו במקדש גומחות או נישות שדרכם שפכו כנראה שמן, דם או יין, וביקשו מכהן הדת לעלות את מתיהם.

במקדש כניסה עם שלושה פתחים, הצדדיים נמוכים והראשי גבוה, ששימש לכניסת אור מן המזרח והאיר על הפסל של בעל-שמין. ייתכן שהפסל היה של אפולו, כי על המקדש ישנם עיטורים של כלי הנגינה קִיטָרָה (שאנו מכירים כנבל) ואמפורה (כד גדול) - סמליו של אפולו. 

פולחן מתים שהוקדש לא בעל-שמין. המקדש רומי בתל קדש(צילום: זיו ריינשטיין)

• בפעם הבאה: הערבה הצפונית
  

• לכל הסיורים במדור מסביב לישראל ב-80 יום