הגליל המערבי: טיול בסוף המדינה שמאלה

"הדרום אינו למטה, הצפון אינו למעלה,

המדע הוכיח זאת וכך אומר ההיגיון.

אבל אנו לא שוכנענו ונמשיך לחשוב גם הלאה

שלא סתם קוראים אצלנו לגליל - גליל עליון"

(מתוך "טיול בגליל", מילים: יעקב שרת, לחן: רפי בן משה)

כשאתם נוסעים צפונה, תמשיכו למעלה וקחו שמאלה כמעט עד הסוף - שם יחכה לכם הגליל העליון המערבי - אחד משלוש היחידות הגיאוגרפיות של הגליל העליון (השתיים האחרות הן מרום הגליל והגליל העליון המזרחי). תוכלו לקרוא לאזור גם גליל מערבי כי אין כזה דבר גליל תחתון מערבי, היות והתחתון נפגש במערבו בכרמל ועמק זבולון.

אז נסעתם על כביש 70, הכביש הראשי שיוביל אתכם צפונה לאזור, וממש אחרי המפגש עם כביש 85 יחכה לכם מימין כפר יאסיף - כפר מוסלמי-נוצרי-דרוזי, שבו בית קברות יהודי. רגע, אבל מה עושה כאן בית קברות יהודי? מסתבר שהכפר היה ישוב יהודי בימי בית שני בשם "כפר יוסף" על שם יוסף בן-מתיתיהו (לימים יוספוס פלביוס), מושל הגליל בימי המרד הגדול (70-66 לספירה).

בבית הקברות, שעומד שומם, עזוב ובעיקר מלא בעשבים, צצים מספר קברים שכמה מהם של "מפורסמים" בעם היהודי. כאן, למשל, קבור הרב משה מלכי מצפת, שהיה גם קונסול מסחר בעכו, ובעיקר ידוע המקום עקב קברו של הרמח"ל - רבי משה חיים לוצאטו  - אחד מחשובי הרבנים והמקובלים של המאה ה-18, שנולד באיטליה ועלה ב-1743 לארץ ישראל. הוא השתקע בעכו ולימים חלה במגפה ונפטר. נהוג להניח כי הרמח"ל קבור בטבריה, ליד קברו של רבי עקיבא, אולם קיימת מסורת שהוא נקבר בכפר יאסיף - בית הקברות של יהודי עכו באותם הימים. 

תצפית לגליל המערבי מיער אדמית(צילום: זיו ריינשטיין)

מחומה ומגדל לצימר-על

כביש 70 נפגש בתחנה האחרונה (או הראשונה) שלו בצפון עם כביש 899 - כביש הצפון המנדטורי - שנסלל ב-1937 ובסמוך אליו עברה גדר הצפון שהיוותה עוד נדבך בניסיון לדכא את המרד הערבי הגדול של שנות ה-30.

היהודים, מצידם, הגיבו לפרעות הערבים בהקמה של סדרת ישובים (לפעמים תוך לילה אחד) שנועדו להרחיב את שטח המדינה העתידית, הידועים יותר בשם ישובי "חומה ומגדל". אחד מהם הוא חניתה, שנבנה ב-21 במארס 1938. בארבע לפנות בוקר הגיחו כ-100 איש שבנו מגדל מעץ ומסביבו גדר, וכבר באותו היום נורו שניים מהמתיישבים על ידי ערבים.

הבריטים נתנו את ברכתם להקמת הישוב, שלדידם נתפס כעוד עין על גבול הצפון. עם חלוף הימים עבר קיבוץ חניתה מעיסוק בחקלאות לתעשייה ותיירות, והיה מהראשונים שהיה להם בית הארחה, שמוכר יותר כצימר של ימינו. בכניסה לקיבוץ ניתן לראות שחזור של הגדר ומגדל העץ שהוקמו לפני 73 שנה, ואף לעלות לתצפית קלה במגדל.

ישוב שנועד להגדלת שטח המדינה."חומה ומגדל" בקיבוץ חניתה(צילום: זיו ריינשטיין)

השיירה שלא עברה

וכשכמעט כבר קמה המדינה, לא היתה דרכם של המתיישבים סוגה בשושנים. הישובים המבודדים, כמו אלו בגליל המערבי, נזקקו לאספקה שבועית שהובלה בשיירות משוריינים כנגד התקפות של כנופיות ערביות. אחת מאותן שיירות יצאה ב-27 במרס 1948 מנהריה לכיוון קיבוץ יחיעם, מרחק 12 ק"מ מזרחית לעיר.

שבעה משוריינים עמוסי מזון, חומרי בנייה, תחמושת ובעיקר 90 לוחמים מחטיבת כרמלי, נתקלו במארב ליד קיבוץ כברי של היום. המחיר היה כבד: 47 לוחמים איבדו את חייהם, כשאחרים הצליחו להימלט בחזרה לנהריה בחסות החשכה, אחרי שבע שעות של לחימה. היה זה שבוע קשה לכוחות ההגנה היהודיים: שתי שיירות אחרות, שיירת נבי דניאל ושיירת חולדה, "חטפו" חזק אף הן בדרך לגוש עציון ולירושלים (בהתאמה), אולם המחיר של שיירת יחיעם היה הכבד משלושתן.

מפקד השיירה, בן-עמי פכטר, היה בן קיבוץ חניתה - ישוב שכבר הכרנו מקודם - ועל שמו הישוב בן-עמי שליד נהריה. גם שמו של המושב "נתיב השיירה", שממזרח לעיר, נקרא על שם הנופלים באירוע הכואב. בנוסף על כך, במקום ההתקפה עצמה נמצא אתר הנצחה לנופלים ובו שרידי המשוריינים, קיר ועליו שמות הנופלים וגם סיפור הקרב. שווה לעצור לביקור, להתרשם ולזכור.

47 לוחמים נפלו במארב בדרך לקיבוץ. אנדרטת שיירת יחיעם(צילום: זיו ריינשטיין)

האגדה על אבו-ג'ילדה

חזרה לכביש הצפון ופנייה לכביש 8993 תביא אתכם לפארק אדמית הנמצא ברמת אדמית - אזור שמתחיל בראש הנקרה ונמשך עד בירנית שליד מושב נטועה. הרמה מכונה גם "רכס הצפון" ובקצה הדרומי שלה נשברת לנחל בצת. הכביש מתפתל בין נחל בצת לנחל נמר (שהוא יובלו של בצת), ובהמשך הכביש מגיחות בינות לסלע הדולומיט מערות כוכים קטנות, שבהן דרו נזירים נוצרים, אולם האטרקציה של האזור היא מערת קשת.

למעשה, זו אינה מערה אלא תופעה קרסטית ייחודית בארץ. התקרה של הסלע התמוטטה ונוצרה מעין צורת קשת שרבים נוהגים לעשות ממנה סנפלינג כלפי מטה. הבדואים של שבט אל-ערמשה מהאזור מספרים אגדה על אבו-ג'ילדה, שודד ידוע לשמצה, שנהג לעמוד עם חבריו השודדים ולתצפת מהקשת על שיירות שיוכלו לארוב להן. יום אחד בא המלאך גבריאל בחלומו של אבו-ג'ילדה ובישר לו על מותו הקרוב, כשלאחריו יתקיים לו משפט שגזר דינו הוא גיהנום.

אבו-ג'ילדה ניסה לשנות גורלו והבטיח שממחר הוא ישנה דרכיו. למחרת, בעודם עומדים על הקשת וצופים על השיירות, סיפר אבו-ג'ילדה לחבריו את שאירע לו אמש וסירב לשדוד שיירה גדולה ועשירה. חבריו תכננו להיפטר ממנו ולדחוף אותו מהתקרה של המערה, אך זו נפלה ביחד עם השודדים וכך ניצל השודד שעמד בחלק שעדיין קיים כיום.

זהירות בטיפוס, שלא יקרה לכם מה שקרה לשודדים. מערת קשת(צילום: זיו ריינשטיין)

הצלבנים באים!

אחרי שגם השקפתם על הנוף המטריף מיער אדמית, סורו לשכיית חמדה נוספת שנמצאת בפארק גורן, למרגלות רכס הצפון - מבצר המונפור(ט). הצלבנים שהו בארץ בסך הכל כ-200 שנה אך בתקופה קצרה זו הספיקו לבנות לאורכה ולרוחבה עשרות מצודות ומבצרים ששימשו אותם להגנה על דרכים, שיירות וצליינים שמילאו את הארץ.

בין המסדרים השונים שהקימו להם נושאי הצלב, נמנה גם המסדר הטבטוני - מסדר צבאי-גרמני-קתולי שתחילתו ב-1198 בעכו, ונוסד בכדי לסייע לצליינים וחולים בתקופת ממלכת ירושלים השנייה, שבירתה היתה עכו.

המונפור נבנה בין 1226 ל-1235 ותרגום שמו "ההר החזק". המבצר יושב על גדות נחל כזיב, שחוצה את פארק גורן לאורך 35 ק"מ ומתחיל בהר מירון. זהו מבצר-שלוחה היחיד בארץ, כלומר יושב על שלוחת ההר, ומשערים כי נבנה כהתנחלות צלבנית בלב מעוז ההתיישבות הערבית באותם ימים, שכונו כגנאי בשם "סרצאניים".

ב-1266 ניסה הסולטאן הממלוכי, בייברס, לכבוש את המבצר ונכשל, אך עשה זאת שוב ב-1271 וצלח, כשהחדיר קורות עץ תחת יסודות המבנה ושרף אותן, ואז התמוטט המבצר בן חמש הקומות וחלקיו נסחפו לים.  

"מערבה מכאן, עומדים צוקים ומחכים, ומחכים.

מערבה מכאן, יש דברים אחרים..."

                                                (מילים: תרצה אתר)

מבצר-שלוחה שהיה בן 5 קומות ואלו הם שרידיו. המונפור (צילום: זיו ריינשטיין)

• בפעם הבאה: גליל עליון מזרחי
  

• לכל הסיורים במדור מסביב לישראל ב-80 יום