לחרדים יש זכות להציג טלאי צהוב

למרות שהוזמנתי, לא נכחתי בהפגנה החרדית ב"כיכר השבת" בירושלים. ועל אף שבאירוע הפגינו נשים את נוכחותם, בחרתי שלא לקחת חלק במיזם שעלול להתפרש באיזושהי צורה, כאילו אני בעד "אברכים" שקוראים לחיילות פרוצות. או יותר גרוע, שאני גרופית של "נטורי קרתא".

עוד בערוץ היהדות - קראו:

• כל בדיחות החרדים על הדרת נשים
• חרדים, התנתקתם מאיתנו/ לירון נגלר-כהן
• רבנים, קבלו שיעור בצניעות מהגויים/ אריאנה מלמד   
  

מה שכן, הפעם, לשם שינוי, אין לי בעיה עם עצם קיומו של המפגן. ואומר אף יותר מכך: אני לא הזדעזעתי מהעובדה שהמפגינים העזו להשתמש במוטיבים מהשואה כדי להעביר את המסר שלהם.

אז עוד לפני שתסקלו אותי באבנים (שוואיה, שוואיה) תנו לי לספר לכם מה עבר על תיבת המייל שלי בשבוע האחרון: ילדים קטנים בחיפה שחילונים קיללו אותם בדרך לבית הספר; חרדי בכפר סבא שקיבל מכות בשל חזותו החרדית; שני אחים, שאין להם שם ורק נקראו "דוסים" בבורגראנץ'; ילדה חרדית בבית שמש שזכתה ליריקה - ודווקא מחילוני; מאבטח בבית חולים שאיחל לחרדי נפגע טרור להתפוצץ - וזה, כמו שאומרים, הדוגמית של הדוגמית.

עד לרגע זה ממש, עוד לא ברורה לי העילה המוצהרת ל"עליהום" הנוכחי. במשך יותר מעשור נסעו קווי המהדרין בכבישי ישראל באין מפריע. החרדים שלא אהבו - סבלו. מי בשקט, מי בקול. הקיצונים בבית שמש ובמאה שערים הטריפו לכל המגזר ת'שכל, ללא הפרעות, והתקשורת לא התעניינה.גם משטרת ישראל וזרועות אכיפת החוק עמדו בשלווה מהצד.

ואז הגיע "פסטיבל הדרת נשים" וכל המגזר הפך "אשם". ובמה? בתופעה שפרחה לה בחסותם של גופים ממשלתיים כמשרד התחבורה, ואף חמור מכך - בג"ץ.

השיח בנושא, שעלה לדיון סוף סוף, חצה מהר מאוד כל קו אדום של שפיות ורציונל. הוא הפך אותי ואת ילדיי למטרות, אך ורק בשל השתייכותנו הדתית. בדמוניזציה המשתוללת, אני ומשפחתי מכהנים כבר שבועיים כאיום מספר אחת על מדינת ישראל. כל חרדי באשר הוא, אחת דתו היא ה"הדרה". וגם אם גרונם של הרבנים ואנשי ציבור הוגנים כבר ניחר מקריאות "סרק סרק!", אי-אפשר לשמוע אותם, כי בפריים-טיים יש מקהלה די גדולה שצועקת בכל הכוח "אש, אש, אש!"

פתאום, יש לה ל"הדרת נשים" במה, מדור בעיתון, פינה בתוכניות הבוקר. ובעיקר פמפום ממושך וחסר אחריות של גופי תקשורת במדינת ישראל, שהפכו בפאניקה חסרת הפרופורציות את המקרבנים והקורבנות למישמַש אחד גדול ומתלהם, ליעד לגיטימי להשתלחות חסרת רסן, שנגמרת בקריאות לרצח חרדים ברשתות החברתיות. אף אחד לא באמת מתעניין בצד השני. מה שיש לו לומר לא מעניין.

זרעתם שנאה, קצרתם היסטריה חברתית

נוכח ההגזמה וההקצנה שיש בציבור החילוני אל מול חרדי, אין סיבה להרים גבה גם כשהצד השני משתמש בנשק ה"הגזמות" בחזרה. ובטרמינולוגיה החדשה, מתקפה כה חסרת תקדים והתנכלות מכלילה הופכת להיות, איך לא? שואה.

מי שעוסק כל היום בהפיכתו של מגזר שלם באוכלוסייה לאלים, סוטה ופרוע, ללא אבחנה או הסתייגות, ומשדר לציבור "צל הרים כהרים", שלא יתפלא כשהוא קם בבוקר ולנגד עיניו נוצרת תנועה נגדית. וגם היא, הפלא ופלא, מוציאה דברים מהקשרם ואירועים מפרופורציותם.

אז עד שהשיגעון יחלוף לו, וקמפיין "הדרת חרדים" (נשים כבר מזמן תירוץ), יחזור לארונות הטחובים, צריך לזכור שמאחורי כל

מגזים ממאה שערים, עומד מתלהם עם פה מלוכלך שבעצם עוזר לו להחזיק את השלט.

עד שהשיח הציבורי לא יפנה את תשומת לבו גם לסוגיות נשיות כמו רצח על רקע כבוד המשפחה, מועדוני חשפנות וגוף נשי שמוכר לנו בטלוויזיה מים מינרלים (או בקיצור עניינים שלאו דווקא קשורים לחרדים), אני מסרבת להזדעזע משימושים לא נאותים בטלאים הצהובים.

מי שזורע רוחות של שנאה, שלא יופתע אם במוצ"ש אחד הוא קוצר סערות של היסטריה חברתית. על כן, בעיניי לפחות, "המגזים את המגזימים פטור".