ותרו לחילונים על שירת נשים, הם במצוקה

החלטת המטכ"ל לחייב את כל החיילים לבוא לטקסים רשמיים שבהם יש שירת נשים מצריכה ניתוח מעמיק מה עומד מאחוריה, על אף שהיא עצמה מעוטרת במפורש לפניה ולאחריה בנימוק: "המפקד קובע ולא שום גורם חיצוני" (הכוונה כמובן לרב).

עוד בערוץ היהדות - קראו:

• שירת הסטיקר: מה יש לחרדים לומר על הדרת נשים?
• מנעו ממני להספיד את בעלי/ סופיה רון-מוריה
• הרב שרלו: אין למנוע טבילת רווקות במקווה  
  

מעריך אני שגם הרמטכ"ל יסכים שהימנעות חלק קטן מאד מן החיילים מלבוא לטקסים שבהם יש שירת נשים אינה נזק ממשי לחוסנו של צה"ל. לא מדובר ביציאה באמצע טקס שיש בה פן הפגנתי, אלא על מספר קטן של חיילים (הרי אנו יודעים שמדובר במיעוט מתוך החיילים הדתיים) שלא ייכנסו לטקסים הללו. אבל באווירה הציבורית בימים האחרונים, מצא הרמטכ"ל לנכון להפגין – המפקד קובע ולא הרב. זה כמו בעל שאומר לאשתו: זה שעל פתח הבית שלנו יירשם

שמך לפני שמי זה לא יפריע לאף אחד למצוא את ביתנו ולהיכנס לתוכו, אבל "על הפרינציפ" שמי יהיה קודם לשמך.

מניסיון חיי, ברוב המקרים עמדות כאלו של "על הפרינציפ" מכבידות מאוד על המהלך הזורם של החיים. גם כשהפרינציפ נכון, ואפילו קדוש. אבל מה אעשה שכאן, לפי מצפוני, הפרינציפ נוגד את עקרונותיי? בעיניי, גם ציות למפקד בצבא צריך לנבוע ממיטב מצפונו של החייל ולא מלחץ פיקודי המופעל עליו. אם מצפונו של חייל מצוי אומר לו ששירת נשים רעה לו, למה לכפות אותו לשמוע?!

מדוע הגיע החייל למסקנה ששירת נשים רעה לו? אולי בעקבות עיון במאמר הלכתי המביא דעות שונות בנושא זה, אולי בעקבות דבריו הברורים של רב מסוים ואולי בעקבות חשבון הנפש שלו על המשבר ביחסיו עם החברה שלו לפני שבועיים. זה לא משנה, העיקר שכך מצפונו אומר לו.

מביא אני בשיעוריי בישיבות לא מעט ממה שלמדתי ממפקדי בקורס מ"כים, חיים בנימיני. אני מזכיר איך עמד גלוי ראש עם כומתה אדומה על כתפו בשיחת הפתיחה, ואמר: "כמובן אני רוצה שתהיו חיילים טובים, אבל כדי שתהיו חיילים טובים אתם צריכים קודם כל להיות בני אדם טובים". ומה אעשה שבעיניי בן אדם טוב הוא הפועל על-פי מצפונו ולא שמזיקים לו על ידי לחץ חיצוני. נכון, לא תמיד בחיים הממשיים אפשר לתת לכל אחד ללכת על-פי צו מצפונו. אבל כאן בעצם למה לא לתת לחיילים שזהו צו מצפונם, להתחמק מטקסים שמעוטרים בנועם שירת נשים?!

ובכל זאת, לא לפעול "על הפרנציפ"

אבל אף-על-פי שהתחלתי להסביר מדוע, לפי מצפוני שלי, נראית לי ההחלטה מוטעית, הרי משקיע אני כאן את המאמץ לקרוא לחבר'ה הדתיים: אל תיעלמו. הבליגו. אל תעשו מזה עניין.

הרי יש כאן אפשרות שההחלטה של המטכ"ל תהיה עוד כד לא-קטן של שמן על מדורת מלחמת התרבות בין הדתיים לחילונים, שהגבירה את להבותיה בזמן האחרון. הרי יש אפשרות שכינוס של רבנים יכריז שההחלטה הכניסה אותנו ל"שעת השמד" שבה עלינו להיהרג ולא לעבור (מקווה אני שידידי הרב שהזכיר בציבור מונחים אלה, אולי עשה כך רק מראש כדי להשפיע על החלטת הרמטכ"ל אבל לאחריה יפרוש מהם). הרי יש אפשרות שכינוס אחר יצהיר כי נוכח ההחלטה, אסור לשרת בצה"ל. כלומר, אם החילונים נלחמים על הפרינציפ, גם אנחנו הדתיים נלחמים על הפרינציפ.

ואם יתגלגל הלאה כדור אש התלהבות הקודש, יכולה להיווצר בציבור הדתי אווירה שבה דתי רציני יהיה קשה לו להתגייס או אפילו להמשיך לשרת בצה"ל. ובעוד חודש יכולים לדווח על כך בטלוויזיה האיראנית, בסגנון שלאחרונה שכיח אצלם: הצבא הישראלי, כמו החברה הישראלית, מתפוררים.

כנגד סכנה ממשית זו (לעומת סכנה מדומה של הרס המשמעת בצה"ל) אני אומר לחיילים הדתיים: נעבור הלאה (ולא ניהרג), נעזוב את זה! ברוך ה', כדי שתהיה מלחמה צריך שני צדדים. אם צד אחד אינו נלחם - אין מלחמה. ומה יעשו למעשה אותם חבר'ה שמצפונם אוסר עליהם לשמוע שירת נשים? למעשה, מי שהיה בפועל בצבא יודע כי יש כמה דרכים להסתדר (מי שהוא חסר תושייה יכול להתקשר אליי). מי שרוצה להתמסר למצווה הגדולה של שירות בצה"ל, מי שאוהב את המדינה ימצא כבר את דרכו להסתדר.

על עקשנות לא משיבים בעקשנות

הכל תלוי באהבה! מי שאוהב את צה"ל, מי שאוהב את מפקדיו, את המטכ"ל ואת הרמטכ"ל – יהיה קשוב למצוקה שמתוכה התקבלה ההחלטה. האווירה הציבורית בציבור החילוני מעמידה את הבית של כולנו בסכנה.

תנועת החזרה בתשובה, הפצצה הדמוגרפית הדתית, המשבר בתהליך השלום ותנועות אחרות בפוליטיקה הישראלית מהלכות אימים, ומעל אלה - התדמית שלציבור הדתי יש משנה סדורה ברורה ומוחלטת, בעוד

שאנחנו במבוכה - מביאים את המנהיגים החילונים להצהיר: גם לנו יש פרינציפים, גם לנו יש ערכים מוצקים, אנחנו לא חופשיים ונזילים כל-כך. מצב רוח זה של הציבור החילוני, שלעניות דעתי יש בו מעלות טובות (למשל: תחיית הערכים החילונים החיוביים), מביא גם התעקשויות שגויות. אבל מי שאוהב את עמו – מקבל את משוגותיו. למה הדבר דומה? לאישה שאוהבת את בעלה. גם כשהוא מתעקש על שטויות, היא לא תגיב בעקשנות שלה.

לכן מתוך אהבה למדינה, מתוך אהבה לצה"ל, מתוך אהבה לציבור החילוני והכרת טובה לערכיו החשובים, באתי כאן לקרוא: נעזוב את זה, נסתדר עם זה. יש בפתחנו סכנות גדולות, יש בשערנו משימות משותפות הרבה יותר חשובות. נצעד יחד לקראת המקום הטוב לכולנו.