ממצא נדיר: חותם כשרות בצורת מנורה, בן 1,500

שנת 500 לספירה בכפר קטן באזור עכו. אתם מסתובבים לכם ברחוב ומוצאים כיכר לחם נאה. אבל רגע, איך תדעו שמדובר בלחם כשר? אם זה היה היום, אולי הייתם בודקים את מה שמודפס על שקית הנייר, אבל גוטנברג אפילו עוד לא נולד אז. רגע, הביטו, הנה הטבעה על הלחם בצורה של מנורה. כנראה שזה מעשה ידי הנחתום היהודי, איזה מזל שהוא מעיד על עיסתו.

עוד בערוץ היהדות - קראו:

• מכתב ההסדרניקים לגנץ: לא לכפייה החילונית
• הלפיד הצית להבות - ויצא לפוליטיקה/ לירון נגלר-כהן
• לא תדירו אותן: נשות בית שמש רוקדות בכיכר   
  

לנחתום הזה, אגב, קראו כנראה לאונטיוס. הוא גר בכפר הקטן עוצה, ומסביבו גרו בעיקר נוצרים. במאפייה של לאונטיוס היה חותם מיוחד מחרס, עם ציור של מנורה בת שבעה קנים, ולפני שהלחם הוכנס לתנור - הוא הטביע את סמל המנורה. זו למעשה הייתה הגרסה המוקדמת של תעודות הכשרות שלנו.

חותם הלחם. כשר! (צילום: ד"ר דני שיאון, באדיבות רשות העתיקות)

מה קרה ללאונטיוס לא ידוע, אבל החותם שלו נמצא השבוע בחפירות של רשות העתיקות בחורבת עוצה. מדובר בתגלית ייחודית, שכן זו פעם ראשונה שמתגלה בחפירה ארכיאולוגית מבוקרת חותם מהסוג הזה, כך שניתן לקבוע בוודאות את מוצאו ותאריך ייצורו. חשיבות נוספת שיש לחותם היא ההוכחה לכך שבתקופה ההיא היה יישוב יהודי באזור שנחשב נוצרי מובהק.

"מדובר בממצא די נדיר", מסביר ד"ר דני שיאון, שמנהל את החפירות יחד עם גלעד יפה. "מעטות החותמות שבאות מחפירה ארכיאולוגית מסודרת. רובן הן חלק מאוספים שמיקומם ותאריכם אינו ידוע. סמל המנורה מבהיר כי החותם הזה שייך ליהודי, ומאחר שהוא נמצא ביישוב קטן -  הרי שללא ספק כל היישוב היה יהודי.

"זה אגב ממש לא מובן מאליו, שכן בתקופה המדוברת - המאה השישית לספירה - זה היה אזור נוצרי. העיר הגדולה הייתה עכו, שהייתה קוסמופוליטית ולא תחת שלטון יהודי. אמנם יש עדויות בתלמוד שחכמים הסתובבו בה, ומכאן משתמע שכנראה הייתה בה קהילה יהודית. החותם שנמצא מאפשר להוכיח שבתוך האזור הנוצרי היה יישוב יהודי פעיל".

סליחה, דובר יוונית במקרה?

חותמי מזון לא היו תופעה נדירה בעת העתיקה, למעשה הם היו די פופולריים, בעיקר בקרב הקהילה הנוצרית. לא מעט חותמי לחם עם צלבים נמצאו. אבל חותם מהסוג הזה, שניתן לתארכו במדיוק - כזה עוד לא היה.

"היו בעת העתיקה חותמות שלא פעם נועדו להעיד על המקור של המוצר או אל מי הוא מיועד, ולכן היו עליהן לא פעם שם של שליט כזה או אחר", מסביר ד"ר שיאון. "בתקופה הביזנטית חותמות לחם עם צלבים היו נפוצות מאוד. אלה חותמות שנעשו בעיקר מאבן. מעטות מאוד נעשו מחרס כמו זה שמצאנו.

"דבר מעניין, שהקולגה שלי ד"ר דוד עמית שם אליו לב, הוא שבצד הפעיל של החותמת ציור המנורה נעשה בחרס רך, שלאחר מכן נשרף, אולם בצד של הידית חרוט שם ביוונית, והחריטה הזו נעשתה לאחר השריפה. כנראה שבעל החותמת חרת את שמו לאחר שרכש אותה מבית המלאכה, וייתכן שהטביע על המאפים גם את שמו הפרטי, כתוספת אישור לכשרותו".

הכל טוב ויפה, אבל למה ליהודי קוראים לאונטיוס? ובכן, באותה תקופה יוונית הייתה השפה המדוברת. ד"ר לאה די-סגני מהאוניברסיטה העברית פירשה את הכיתוב כלאונטיוס, שלדבריה היה שם מקובל ליהודים באותה תקופה.

פנינת נדל"ן

חורבת עוצה היא אתר שהיה במהלך ההיסטוריה פיסת נדל"ן מבוקשת מאוד. במקום התגלו למעלה מ-20 שכבות

של יישוב, החל מתקופת האבן. ככל הנראה, במאה השישית לספירה הוא הגיע לשיא פריחתו. חפירות במקום חשפו גם בית יוצר ובית בד גדול ומשוכלל, ומפעל לקנקנים - מה שמעלה גם את האפשרות שלאונטיוס לא היה נחתום שהעיד על עיסתו, אלא אולי בעל מפעל לשמן זית.

"לצערי, אנחנו לא יודעים בוודאות למה שימשה החותמת", מודה ד"ר שיאון, "מאחר שהפיקו במקום גם שמן, והיה מפעל לקנקנים, אולי החותם שימש לפקקי השמן ששווקו ליהודים. כשמתגלה ממצא מהסוג הזה אנחנו מנסים בהתחלה להתחקות אחרי התפקיד של החפץ, מנסים לפרש אותו, לגלות למה הוא שימש ובסוף גם להמציא לו סיפור, כי מעבר לדו"ח היבש, חשוב לספר סיפור שידבר לציבור הרחב".