"הארטיסט": יצירת מופת - אין מה לדבר
למה לכם לראות סרט אילם כמו "הארטיסט"? מכיוון שמלבד היותו יצירה מהוקצעת ומבדרת, הוא מעלה את הצורך של הקולנוע להמציא את עצמו מחדש בימינו. עד שזה יקרה, אפשר פשוט ליהנות מהסרט, מהפסקול וגם מהכלב שגונב את ההצגה
"הארטיסט" ("The Artist") הוא לא רק תענוג צרוף. הוא גם מעלה שאלה מעניינת – מה זה אומר, שהסרט הכי מדובר השנה והמועמד המוביל לזכייה באוסקר, הוא סרט אילם בשחור-לבן?
ביקורות סרטים אחרונות בערוץ הקולנוע של ynet:
אחרי ש"אוואטר" סימן את הפסגה הטכנולוגית הגבוהה ביותר אליה העפיל אי פעם סרט קולנוע, נדמה שסרטו של מישל הזנביצ'יוס הינו מעין הכרזה בדבר הצורך של האמנות השביעית להמציא את עצמה מחדש. אין מדובר רק בריאקציה לאפקטים הממוחשבים ולמשקפי התלת ממד, אלא באמירה לפיה הקולנוע נמצא במשבר יצירתי עמוק ועליו כמו לשוב אל נקודת ההתחלה.
ולו רק מהבחינה הזו, "הארטיסט" הוא הרבה יותר מהגימיק שנדמה שהוא. זה אינו סתם "פסטיש" (העתקה ריקה), אלא סרט שמבקש לחזור אל שורשי הקולנוע במטרה להכריז על הצורך בלידתו מחדש. ההשוואה אל "שיר אשיר בגשם", סרטם של סטנלי דונן וג'ין קלי משנת 1952, שאף הוא התרחש ברגע המעבר מהקולנוע האילם אל המדבר – מתבקשת.
כזכור, גם הסרט ההוא נעשה ברגע שבו הקולנוע ביקש להמציא את עצמו מחדש, כחלק מהמאבק בטלוויזיה, באמצעות סרטי התלת ממד, מסך סינמסקופי וכו'; וגם החזרה של "שיר אשיר" אל העבר (שהיה אז, יחסית, לא רחוק) ביטאה כמיהה אל "ימי התום" של הקולנוע, והאופן שבו הוא השכיל להתמודד עם משבר אחר, זה של הסאונד.
ומה שמעניין לא פחות – "הארטיסט", כידוע לכל, הוא סרט צרפתי שצולם בהוליווד (למעשה, כמה מאתרי ההתרחשות הם מונומנטים מעידן הסרט האילם). צמד כוכביו אף הם צרפתיים, ולצדם שחקנים אמריקאים מוכרים (בראשם ג'ון גודמן בתפקיד ראש האולפן).
העובדה הזאת לא רק שהופכת את הסרט למחווה מקסימה של חובבי קולנוע אמיתיים לזמן ולמקום שבו "נולד" הקולנוע הלכה למעשה, היא גם מדגישה את הדיאלוג הבין תרבותי שמתנהל בין הקולנוע האמריקאי והצרפתי מאז ימי הגל החדש (ע"ע המחווה המפורסמת של גודאר ל-B movies ההוליוודיים ב"עד כלות הנשימה").
ראינוע - כמו הראי של הקולנוע
עלילת "הארטיסט" מתרחשת, כאמור, עם הולדת הקולנוע המדבר, ומה שמבריק בו זו העובדה, שעל אף עיסוקו בימי הבראשית של הסרט המדבר – זהו סרט אילם. ג'ורג' ולנטיין (ז'אן דוז'ארדן, שם שבעצמו מזכיר את אלה של כוכבי הסרט האילם) הוא הכוכב הבלתי מעורער של הוליווד, שדמותו השרמנטית וההרפתקנית מעוררת את זו של דגלאס פיירבנקס.
לגמרי במקרה הוא פוגש בכוכבנית צעירה, פפי מילר (ברניס בז'ו), והאהבה ניצתת. במהלך נרטיבי שמזכיר את "כוכב נולד" הקלאסי – הקריירה שלה הולכת ופורצת, בעוד זו שלו שוקעת ודועכת.
אלה הם ימי המעבר אל הסרט המדבר, וג'ורג' ולנטיין, המסרב לקבל את השינוי – מאבד במהירות את הפופולאריות שלו. הקהל לא רוצה עוד לראות סרטים אילמים, גם לא בכיכובו (הסירוב הזה מזכיר, כמובן, את חששו של צ'ארלי צ'פלין מפני הסרט המדבר, והצורך להעניק לדמות הנווד שלו "קול". הפעם הראשונה שבה הנווד גם נשמע היתה, כשזימר שיר בג'יבריש ב"זמנים מודרניים" מ-1936).
מכאן ואילך עוקב "הארטיסט" אחר גורלו של הכוכב שנפל (שסיפורו מזכיר, איך לא, גם את זה של נורמה דזמונד, כוכבת "שדרות סאנסט" של בילי וויילדר), שלצידו נותרים רק הנהג הנאמן שלו (ג'יימס קרומוול) וכלבו, עד לסוף הטוב נוסח הוליווד.
"הארטיסט", כמובן, אינו הסרט הראשון שמצדיע לימים שבהם הקולנוע דיבר אלינו בכתוביות ביניים וג'סטות מופרזות. סרטיו של גאי מאדין הקנדי ("Cowards Bend the Knee", "המוזיקה הכי עצובה בעולם") מנהלים דיאלוג אסתטי ותיאורטי מרתק עם סרטי שנות ה-20; ואילו "סרט אילם" של מל ברוקס סיפק פרודיה מבריקה על התקופה (הפנטומימאי מרסל מרסו היה, כזכור, מי שביטא את המילה היחידה בסרט: "לא!").
לא שמים פס על הקול
באופן פרדוקסאלי, היותו סרט אילם הופך את "הארטיסט" לאחד הסרטים המורכבים מבחינת עיצוב הפסקול שנראו לאחרונה. אין הכוונה רק לסצינה מבריקה המתארת חלום בלהות של הגיבור המבוסס כולו על אפקטים קוליים, אלא גם למתרחש – וליתר דיוק, לנשמע – בחלקו האחרון: פס הקול הרומנטי והמצמרר שהלחין ברנרד הרמן לסרטו של אלפרד היצ'קוק, "ורטיגו", המחליף לפתע את המוזיקה העולצת והנפלאה של לודוביק בורס.
קים נובאק, כוכבת יצירת המופת ההיצ'קוקית, מיהרה לפרסם מודעת ענק במגזין "וראייטי", שבו כינתה את המעשה במילה "אונס". הזנניצ'יוס מצידו מיהר להתגונן בתואנה שהדבר נעשה מתוך כבוד והערכה. אבל הוויכוח האסתטי מחמיץ את הנקודה החשובה באמת – השימוש המפתיע כאן בנעימה המוכרת מתוך "ורטיגו", מתכתב באופן מתוחכם עם התמה המרכזית של הסרט ההוא. אך הפעם לא מדובר בגבר (ג'יימס סטיוארט) שבורא מחדש את האישה המתה (נובאק), אלא דווקא באישה שבוראת את הגבר ומעניקה לו חיים חדשים באמצעות הקול.
הצלחתו הגדולה של "הארטיסט" נובעת גם מהופעתם מלאת החן של דוז'ארדן (שכיכב בפרודיות הריגול של הזנביצ'יוס, "OSS 117"), שפניו הרחבות והאקספרסיביות וחיוכו המסחרר עשויים היו להפוך אותו לכוכב סרטים אילמים בזמן אמת, ובז'ו, בת זוגו של הבמאי, שמזכירה בהופעתה את מרי פיקפורד מהעידן ההוא.
את ההצגה גונב משניהם כלב ג'ק ראסל העונה (במציאות) לשם אוגי, ואשר הופעתו כאן צריכה לחולל שינוי בתקנון האקדמיה שיוביל למועמדותו לאוסקר שחקן המשנה הטוב ביותר. מהרו לראות: כולם הולכים לדבר על הסרט האילם על השחקן שסרב לדבר.