גוש קטיף זה כאן: לא רוצים להישכח כמו ימית

אולי לא הבחנתם, אבל בין אשקלון לאשדוד, ממש באמצע, נמצא גוש קטיף או מה שנשאר מאותם תושבים שפונו מרצועת עזה ב-2005.

כ-80 אחוז ממפוני הגוש נשארו בסביבה של חוף עזה וצפון הנגב - האזור שכה היטיבו להכיר ולאהוב. רבים מהם התמקמו בישוב ניצן, שבו חלקם עדיין חי בקרוילות וחולם על ימים של החזרת עטרה ליושנה. 

עוד בערוץ התיירות:

• גוש עציון: הטבע אינו מבדיל בין ימין לשמאל

• לצד המחלוקות: יהודה, שומרון, והחיים הטובים

• נחל קנה: דו-קיום תיירותי בשמורת טבע בשומרון

  
  

ביתם החדש של מפוני גוש קטיף. הישוב ניצן מכביש מס' 4(צילום: זיו ריינשטיין)

הצלקת עדיין קיימת

המעבר מגוש קטיף לתוך שטחי ישראל, שכונה על ידי הממשלה "ההתנתקות", הותיר צלקת בליבותיהם של התושבים שדי מהר הקימו "מרכז קטיף " - מרכז מבקרים לתיירים שבו הם מנציחים את מורשתם. המרכז מספר את סיפורו של גוש קטיף ב-35 השנים האחרונות, ולאו דווקא עוסק בפינוי או בגירוש - קראו לו איך שתרצו - ומנסה לעמוד על מהותם של 9,000 התושבים שגרו ב-21 ישובים, הפריחה החקלאית והטכנולוגית שפיתחו ויוצאה לעולם, והעבר ההיסטורי שנשאר מאחור.

כך, למשל, קיים במרכז ארכיון בשיתוף גנזך המדינה, שבו תעודות שונות ומסמכים מראשית ההתיישבות בגוש קטיף - 13 בספטמבר 1970 - ימי כהונתה של מפלגת העבודה בממשלה, ועד היום האחרון של המעבר.

בתי ספר מרחבי הארץ באים לבקר במרכז ויש כאלו העוסקים במעבר ב"יום גוש קטיף" שנקבע במשרד בחינוך לכ"ב בשבט, 15 בפברואר - היום שבו עלה על הקרקע הישוב הראשון בגוש - נצר חזני. "בשנה האחרונה פנו למרכז יותר מ-100 בתי ספר ממלכתיים, לא דתיים, וערכות ההסברה אזלו", מספר בגאווה מוכי בטר, מנכ"ל מרכז ההסברה.

מנציחים את הפינוי/גירוש מגוש קטיף. מרכז ההסברה בניצן(צילום: זיו ריינשטיין)

זוכרים את הלקח מפינוי ימית

לאנשי הגוש חשובה הנצחת המקום, לא רק למען העבר אלא גם למען העתיד. יש כאלו שרואים עצמם גם בעתיד חוזרים אל פיסת הקרקע שכה אהבו, גם אם זה לא נראה בעתיד הקרוב.

"המסר שלנו הוא שפרק הזמן שהיינו שמה - לא ייעלם", מוסיף מוכי, שלמד את הלקח מפינוי ימית, שלו אין כמעט שום תיעוד כיום. וכמה סמלי שתושבים בודדים שפונו מאותה התיישבות בסיני ב-82, עברו להתיישב לאחר מכן בגוש קטיף, ופונו גם ממנו.

ב-2008 עבר בכנסת חוק הנצחת גוש קטיף וצפון השומרון, אולם מרכז ההסברה מתקיים בעיקר מתרומות של אישים שונים, ופרט להנצחה מתעסק גם בתיירות. כך, למשל, ניתן למצוא סיורים לאזור צפון הנגב והשפלה, שבו התיישבו תושבי הגוש, ועדיין בונים את בתיהם גם בימים אלו.

אך כמו בימים שגרו בשכנות לעיר עזה, גם עתה מאויימים תושבי הגוש לשעבר מירי הטילים שלא פוסח עליהם. אי אפשר להחמיץ את מבני הבטון המאסיביים בצמוד לבתים בניצן, המשמשים כמחסה מפני הקסאמים והגראדים. מבני הבטון המעוגלים נצבעו בצבעים כדי למתן מעט את צורתם האפרורית ועל מנת לשלבם בסביבה הישובית.

שגרת הטילים מאיימת גם בישוב החדש. מגננה בסמוך לבית בניצן(צילום: זיו ריינשטיין)

ניצנים נראו בארץ

אך בימים של שקט, אזור מערב הנגב הוא יופי של אזור עבור חובבי טיולים בארץ. האזור מציע פריחה מגוונת, במיוחד בחורף, שבה הרתמים לובשים לבן ועצי שקד מתמלאים בפריחה ורודה וריחנית. בשביל הכלניות שנמצא ממערב לניצן, ניתן לטייל בין הפריחה האדומה באזור די בתולי, ולא רחוק משם נמצאים חולות ניצנים - שמורת טבע המשתרעת על כ-20 אלף דונם, כקילומטר מהחוף.

בשמורה, שבה דיונות רבות ונקראת על שם הישוב ניצנים הסמוך, מגוון בעלי חיים וצמחייה שזהו בית גידול ייחודי עבורם, כמו כוח אפור, נחש חולות או צבאים ארץ-ישראלים, ובגזרת הצומח - שמשון סגלגל וידיד החולות.

צמחייה פחות טבעית נשתלה בישוב ניצן, שאליו הובאו עצי זית שגדלו בגוש עציון ונעקרו (יש מי שיאמר: כמו התושבים) בזמן הפינוי, ונשתלו שוב ממש לאחרונה בישוב עצמו. גם בבית הקברות בישוב ניצנים, הסמוך לניצן ומהווה אתר תיירותי לכשעצמו, הובאו קברים מהגוש ומוקמו מחדש היכן שקבורים כבר מ-1946 מגיני הישוב שעמדו מול התקפות הערבים המקומיים והמצרים.

לחובבי פריחה יש למה לצפות. פריחת הרותם בניצנים(צילום: זיו ריינשטיין)

הן אם היא

ואכן, לישוב ניצנים היסטוריה ארוכה שמתחילה כבר ב-1938 בפולין, שם התארגן גרעין הקיבוץ שעלה על הקרקע ב-1943, אבל מהר מאוד מצא את עצמו תחת מתקפה מקומית של ערבים מאיסדוד (אשדוד), ג'וליס (לא הכפר הדרוזי בצפון), מג'דל (אשקלון) ושאר כפרים באזור. עם קום המדינה, הפך ניצנים לחלק מהחזית הדרומית שתקפו המצרים במלחמת העצמאות.

הקרב הידוע של ניצנים נערך ב-7 ביוני 1948, אז הופגז הקיבוץ כ-15 שעות רצופות על ידי טנקים מצריים וארטילריה שהרסה את המשק. מולם עמדו 67 חברי הקיבוץ, מתוגברים בגדוד 53 של גבעתי, שנלחמו בנשק המועט שהיה להם. המצרים כבשו את גבעת המיכלים החולשת על שטח הקיבוץ, ובסופו של יום קרב קשה כבשוהו. 33 לוחמים וחברי קיבוץ מצאו את מותם, ביניהם שלוש נשים: דבורה אפשטיין, מירה בן ארי ושולמית דורצ'ין.

מגדל המים שנשאר כמות שהוא על גבעת המיכלים(צילום: זיו ריינשטיין)

ניצנים אומנם נכבשה, אך שוחררה חמישה חודשים לאחר מכן במבצע "יואב". לזכר שלוש הנשים שנטלו חלק חשוב בקרב, ביניהן מירה בן-ארי, האלחוטנית שסירבה להתפנות מהקיבוץ יחד עם בנה ושאר ילדי הקיבוץ ב"מבצע תינוק", הוקם באתר ניצנים הישנה אתר זיכרון - יד לאשה הלוחמת - שבו פסלים לזכרן שעיצבה שוש חפץ.

ניתן לבקר באתר המספר את סיפור הקרב, ואף לפקוד את מקום נפילתה של מירה בן-ארי שנהרגה לאחר שהיא ומפקד ניצנים, אברהם שוורצשטיין, ביקשו להיכנע ונופפו גופיה לבנה מול המצרים.

האחרונים ירו באברהם, ומירה עוד הספיקה להוציא את אקדחה ולירות באחד הקצינים המצרים, בטרם ירו גם בה והרגוה.

אנדרטה לזכר הנשים שלקחו חלק בקרב. יד לאשה הלוחמת(צילום: זיו ריינשטיין)

צמחיית ארץ ישראל לסוגיה

עוד בגזרת ניצן, ובמרחק נסיעה לא רב משם, סיפור נוסף המשלב טבע עם טרגדיה שבימים אלה מלאו לה 15 שנה.

גבעת תום ותומר היא גן בוטני הסמוך לקיבוץ נגבה, שהוקם לזכר 73 נופלי אסון המסוקים, ונושא את שמם של שני חברי ילדות שנספו באסון הטרגי, שבו התנגשו שני מסוקי יסעור מעל למושב שאר ישוב, כשהם מלאים חיילים בדרכם ללבנון.

בגן תמצאו מגוון רב, ובימים אלה גם פורח, של צמחיית ארץ ישראל לסוגיה, החל משיחי אזוב ועד לעצי שיטה סלילנית.

בין שבילי הגן מונצחים שמות החללים על גבי סלעים גדולים, וההולך בשביל המוסדר שבגן יכול לעצור לנוח בפינות החמד שבו, לכתוב את שעל ליבו בספר הזכרון לאורחים או לקיים פיקניק בפינה המיועדת לכך. בכניסה ניצבת תיבת תרומה לטובת אחזקת הגן, שמתופעל על ידי יואב קידר, מקים הגן ואביו של תומר, אחד משני החברים שנפל.

לזכר חללי אסון המסוקים. הגן הבוטני בגבעת תום ותומר(צילום: זיו ריינשטיין)

תושבי גוש קטיף לא רוצים שתשכחו אותם, את מפעל ההתיישבות הציוני שלהם במשך 35 שנה. הם אומנם חולמים לחזור לפיסת ארץ ישראל שלהם שננטשה בעל כורחם, אבל בינתיים מסתפקים בכיסופים והתרפקויות על העבר ומקווים שגם אתם, בין אם אתם בעד הפינוי או נגד הגירוש, תהיו חלק מאותו זיכרון.