אל תתייאשו, האביב היהודי בדרך
העם שלנו מצוי בחורף קודר - מתחים עצומים בין דתיים לחילונים, בין עשירים למעמד הביניים, בין ותיקים לאתיופים. כמו העצים העירומים בט"ו בשבט, שילבלבו בקרוב, צריך להאמין שמצג הכיעור שלנו הוא זמני בלבד
בשלושת החודשים האחרונים אני ספונה בביתי עם התינוקת החדשה, מהרהרת על העובדה שבתקופה כה טעונה, אני צופה מהצד במתרחש בארצנו. האמת שזה לא הדיר שינה מעיני, לזה אחראית הקטנה, אבל הסיבה לכך היא שלקיתי ב"טמטמת פוסט-הריונית" ושום דבר לא ממש עניין אותי חוץ מהנקה, גזים וחיוכיה הראשונים של המתוקה.
עוד בערוץ היהדות - קראו:
בתקופה הזו העם שלנו רעד, ולא היה תחקירן של תוכנית אקטואליה זו או אחרת, שלא השיג את מספר הטלפון הביתי וניסה לשכנע אותי להתראיין, כאהוד יערי של עולם הקודש. אבל איש לא יכול היה להתווכח עם הטיעון המנצח "אני בחופשת לידה". וכך יכולתי להתחמק באלגנטיות מלגבש דעה או להפיץ את דעותיי, הלא ממש מתונות, על סיפורי הדרת נשים למיניהם, האח הגדול, או כל חדשה תקשורתית בעלת קונוטציה דוסית.
מה כבר יש לי להגיד שיקדם את השלום בינינו? שיפסיק את הכעס והשנאה? כל עוד לא מצאתי - גמלתי בלבי לא לחזור לכתוב. אבל אתמול שמעתי רעיון מקסים שמאז לא עוזב את מחשבותיי. סוף סוף משהו לכתוב עליו.
אחרי החורף בא אביב
הקשבתי לפינתה המעולה של "אמא מאיר", בתכנית הבוקר של חברי, ידידיה מאיר, ב"רדיו קול חי". בפינה היא הסבירה על הקשר שבין ט"ו בשבט לבין חינוך ילדים.
וזו, במילותיי הפחות מוצלחות, משנתה: מי שיוצא כיום אל החצר, אל השדה, אל הטבע, רואה אפור לנגד עיניו. העצים מתכופפים, מתביישים במערומיהם. העלים הנותרים, שרופים מהרוחות הקרות. אין אף לא ניצן על ענף, כדי לרמוז על העתיד לבוא. איך יכול להיות שבתקופה הכי קשה לעצים, אנחנו חוגגים להם יום הולדת?
אלא שבדיוק התקווה, האמונה. כי האדם היוצא אל מטע התאנים יכול בטעות לחשוב כי העצים מתים ולעוקרם. התקווה והאמונה הם אלו שמחזיקים אותו מלקחת שופל ולנקות את השטח. זו ההבנה שמתוך תרדמת העצים ורקבון האדמה, צומח, במעמקי שורשי העץ, כוח חדש, שייתן לו חיוּת לקראת האביב. על האדם לעצום את עיניו, להתכחש למציאות, על אף שנדמה שהיא חשוכת מרפא, וללכת אחרי הלב שלא מפסיק להאמין.
כך, הוסיפה אמא מאיר, אנו צריכים להסתכל על ילדינו. יש תקופות שבהן הילדים מאכזבים אותנו. נראה שהם מתנהגים ההפך הגמור מאיך שחינכנו אותם. כל מה שהם עושים גורם לנו להרים גבה, במינימום, או לחטוף ת'חלסטרה, במקסימום. ועלינו לעצום עיניים ולהתמלא באמונה. לחשוב על הניצנים שעתידים לפרוח.
מהילדים - לעם ישראל
אמא מאיר דיברה על ילדינו, ואני ממשיכה אותה ואומרת, בוא נדבר על עמנו. העם שלנו שרוי בחורף קר. ואנחנו, כעצים, מצליחים לשרוד, אך ערומים, ממורמרים, חסרי חן. השורשים שלנו כבר רקובים מרוב שנאה המחלחלת לתוכנו כמים. והתקשורת שמחה לנצל את תפקידה כברד, המצליף עלינו מלמעלה. הלא הברד עשוי מאותם מים המסוגלים להרוות את צמאון העצים, אבל בצורתו - הוא הורס, מחריב, מכאיב.
אדם המסתכל מהצד על מצב העם שלנו, על הריקבון שהשנאה גורמת לנו, יכול לחתום בדעתו על גזר דין מוות, לקחת שופל ולנקות את השטח. למה לא? בואו נהיה שלוש מדינות לשלושה עמים. ערבים, יהודים שומרי תורה ומצוות, ויהודים שאינם שומרים תורה ומצוות. או אולי ארבע מדינות, אוליגרכים ומעושרות מצד אחד ודפני ליף מעבר לגדות שדרות רוטשילד. או אולי חמש מדינות, אחת גם לאתיופים. איך זה נשמע?
אנחנו צריכים להסתכל על עצמנו כנמצאים בעיצומו של החורף החברתי שלנו. זה הזמן לחשוב איך להפוך את הריקבון בשורשינו לשיח (דיבור, לא הצמח). זה הזמן לעצום את העיניים ולהאמין שאנחנו אחרים. שמצג הכיעור שלנו זמני בלבד. אנחנו חייבים לקוות שעוד מעט יבוא האביב, ושאנחנו מסוגלים לפרוח ולהוציא מתוכנו פירות יפים ומתוקים.
בסוף ברכת המזון אנחנו מבקשים: עושה שלום במרומיו, הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל. אנחנו חייבים להאמין שהמצב העכשווי הוא אינו האמת שלנו. שהאמת לאמיתה היא יפה וחיננית, הרבה יותר מאיזה אידיוט שיורק על ילדה או פוליטיקאי שמנסה לתפוס כותרת באמצעות שנאה.
