"בן של אף אחד": שחקנים טובים, סרט רע
הקאסט של "בן של אף אחד" מרשים: צ'אנינג טייטום, אל פאצ'ינו, ריי ליוטה וז'ולייט בינוש עושים עבודה טובה - מה שמעלה את השאלה, מה הם עושים במותחן המיותר הזה?
דרמת הפשע "בן של אף אחד" ("The Son of No One") נראית מבחוץ כמו אופציה אפשרית לבילוי איכותי. רושם ראשוני זה נוצר בזכות הרקורד המרשים של השחקנים שעבדו עם במאים מהשורה הראשונה, ובמקרה של שנים מהם – ריי ליוטה ("החברה הטובים") ואל פאצ'ינו ("הסנדק") - כיכבו בשניים מסרטי הפשע הגדולים של הקולנוע האמריקאי.
ביקורות סרטים אחרונות בערוץ הקולנוע של ynet:
אנו רוצים לקוות שזו פורד מוסטנג קולנועית – מכונית אמריקאית שורשית, מחוספסת, לא מתנצלת. הבעיה שמתחת למכסה המנוע מסתתרת סוסיתא מקרטעת.
זוהי הפקה נוספת מבית היוצר של אבי לרנר - "מילניום פילמס" ו"נו אימג'". כמו בדוגמא הקודמת שהגיעה מאולפנים אלו ("הסגת גבול" עם ניקולס קייג' וניקול קידמן), גם כאן אנו מקבלים מוצר סוג ב' המתהדר בשחקנים שהיו במיטבם.
עוד סרט שזכה להפצה מוגבלת ולהכנסות אפסיות בקופות האמריקאיות (30 אלף דולר בלבד), ונראה שכל תכליתו היא ליצור עטיפה, שתהיה מספיק טובה למשוך את היד של הלקוח המזדמן בספריית ההשאלה. עוד סרט שכמעט באף מדינה לא ראה מסך, ובישראל, משום מה, חושבים שהוא מצדיק תשלום על כרטיס קולנוע.
בשונה מ"הסגת גבול", הפעם זה סרט שיש בו קצת יותר שאפתנות בעיצוב של טון סגנוני ובנכונות ליצור דרמה שנוגעת במשבר פסיכולוגי והכרעות מוסריות. אך הבמאי דיטו מונטיל מצלם את הסביבה בה פועלות הדמויות ואת מעשיהם בתוספת מנה מופרזת של כיעור לא הכרחי, ובכל הקשור לדרמה הפסיכולוגית – היא שטחית, לוקה באמינות יסודותיה העלילתיים, ובחלקו האחרון פורקת מעליה כל שמץ של סבירות. השחקנים עושים את עבודתם באופן מתקבל על הדעת, אך אין להם סיכוי מול הבימוי והתסריט.
חוזרים לשכונה
צ'אנינג טייטום, השחקו הקבוע של מונטיל, מככב גם בסרט זה. הוא מגלם את דמותו של ג'ונתן ווייט, שוטר עם סודות אפלים אותם הוא נושא מאז ילדותו. העלילה נעה בין שתי תקופות זמן: 1986 שבה הגיבור היה ילד (ג'ק צ'ארי) בשכונה מדורדרת בקווינס, ו-2002, כאשר הוא חוזר כשוטר לשכונת ילדותו.
מסגרת הזמן המאוחרת מכילה הדים לניו-יורק שלאחר נפילת מגדלי התאומים. באלמנט זה נעשה שימוש כפול בסרט: הד סמלי נטול עידון לטראומות העבר של הדמות, ומכשיר המאפשר לבמאי לטעון להעזה ביקורתית. בתקופה שלאחר המגדלים מעמדם הציבורי של השוטרים בשיאו, והעלילה של הסרט עוסקת בחשיפת שלדים בעברו של שוטר, ובנכונותם של שוטרים אחרים לבצע מעשים פליליים בכדי להגן על מעמדם.
ב-1986 הילד ג'ונתן וחברו ויני (בריאן גילברט) הרגו במצב של חוסר ברירה שני נרקמונים. כל זה קורה בעולם המצולם כמו סוג של סיוט אורבני, עם שחקן צעיר שעל פניו הבעה קבועה של אימה, ואירועים שיש בהם לא מעט מרכיבים של כיעור אנושי. למרות שנראה שההרג מוצדק כפעולה של הגנה עצמית, הפרשה מושתקת. אביו המנוח של ג'ונתן היה שוטר, ומי שהיה שותפו, הבלש צ'ארלס סטנפורד (פאצ'ינו), יודע מה קרה, אך משתיק את הפרשה כדי להגן על בנו של שותפו.
ב-2002 כשג'ונתן הוא כבר שוטר הנשוי לפרוטוטיפ של האישה הכועסת-לא-מבינה-את-בעלה-השוטר (קייטי הולמס), הוא מגלה שעברו רודף אותו. לא רק שהוא מועבר לשכונת ילדותו, אלא שבמקביל מתחילים להגיע מכתבים אנונימיים לעיתונאית מקומית (ז'ולייט בינוש בליהוק לא סביר ולא מוסבר) הטוענים כי שוטר אחראי למותם של שני נרקומנים מלפני 16 שנים.
תעלומה על מה ולמה?
הסרט נע בין החשיפה ההדרגתית של התפתחות האירועים בעבר, אל ההווה בו ג'ונתן נתון ללחץ הולך וגדל. לחץ מצד אשתו; רמזים מצד המפקד שלו קפטן מריון מאת'רס (ליוטה) שהוא מבין לאיזה שוטר החשדות מכוונים; וחשד שמי שנמצא מאחורי המכתבים הוא חבר הילדות ויני, שהתבגר, בדרך שאינה מובהרת היטב, לגבר בעל לקות נפשית חריפה. הבחירה בקומיקאי המאוס למדי טרייסי מורגן לתפקיד של ויני הבוגר, מתגלה כפחות גרועה מכפי שניתן היה לשער.
התשובות שיגיעו לגבי מקור המכתבים והמניעים המסתתרים מאחוריהם הן לא רק צפויות,
אלא בעיקר מבהירות עד כמה הניסיון לבנות מתח נשען על תחבולות מאולצות. בהתחשב במה שמתגלה, הטקטיקה של שליחת המכתבים המפזרים רמזים מעורפלים אינה סבירה.
שתי שאלות דרמטיות מרכזיות: מי עומד מאחורי האיום לחשוף את הפרשה? ועד כמה הגיבור יהיה מוכן להרחיק לכת כדי להגן על חייו בהווה? שאלות אלו אינן נבנות בדרך המצליחה לעורר בהן עניין, והתשובות לשאלות אלו מבהירות שלא פספסנו דבר מה כשלא התעניינו בהן.
