"סערת רוחות": סוף העולם פנימה
בסרטו השני "סערת רוחות", ג'ף ניקולס מציג סיפור מטריד על אדם שנלחם על שפיותו. ולמרות שמדובר בסרט איטי ובטח לא כייפי, זהו אחד הסרטים המרתקים שנראו על המסך לאחרונה
על פי מיטב המסורת הפסיכואנליטית - לפחות כפי שזו מוצגת מעל מסך הקולנוע - הפרעות אישיות מחולקות בדרך כלל על פי המפתח הבא: אשה היא יצור נוירוטי, חרדתי, שברירי ובעל יצר הרס עצמי מפותח, הגבר לעומתה הוא פקעת הורמונלית אלימה ומתפרצת, בלתי ניתנת לריסון - פסיכופתיה רצחנית. הסרט "סערת רוחות" ("Take Shelter") מנסה לשבור את החלוקה הדו-קוטבית הנוקשה הזאת, ואף מצליח בכך.
ביקורות סרטים אחרונות בערוץ הקולנוע של ynet:
השנה האחרונה הביאה לנו לפחות שני סרטי איכות ובהם נשים מעורערות בקולנוע: "חייבים לדבר על קווין", בו מגלמת טילדה סווינטון אם עצבנית ומרוסקת בצל בנה השטני, ו"מלנכוליה" של לארס פון טריר, בו קירסטן דאנסט מקדמת בברכה את סוף העולם בשם כל הנערות הדכאוניות בעולם. ב"סערת רוחות", הבמאי ג'ף ניקולס מגיש לנו גרסה גברית עדינה, צנועה ורגישה, ועם זאת עוצמתית מבחינה ויזואלית ודרמטית - כשהוא עוקב אחר אב ובעל שנלחם באובדן שפיותו.
העלילה מפגישה אותנו עם משפחה רגילה בעיירת שדה באוהיו. האב קרטיס לפורש (בגילומו של מייקל שאנון המצוין) יוצא אל המרחבים יום אחר יום כדי לעבוד כראש צוות קידוח כשלצידו חברו הנאמן, דיוארט (שיי וויגהאם). "יש לך חיים טובים", הוא אומר לו, ונראה שקרטיס אפילו משתכנע. הסיבה העיקרית לאיכות חייו היא אשתו האוהבת סם (ג'סיקה צ'סטיין) והבת הקטנה והחמודה האנה (טובה סטיוארט), שלמרות ליקוי שמיעה, נראית כמו חלום של כל אמא, ואבא.
הכל לכאורה זורם על מי מנוחות, אולם קרטיס מתחיל לסבול מחזיונות מטרידים על סופה עצומה. בניגוד לאנשים סביבו, הוא יכול לחוש בה ממשמשת ובאה, והיא מאיימת להרוס כל דבר שבדרך - בתים, ציפורים, אנשים, וגם את שפיותו שלו. כמו כל גבר טיפוסי, הוא מבקש להסתיר את התסמינים ומקווה שהם יעלמו. אולם הסערה המתחוללת בתוכו דינה לבקוע החוצה, ולגרום לסערה בתא המשפחתי ובין תושבי העיירה השלווה בה הוא חי.
הטירוף שמקונן בשכל הישר של קרטיס מחלחל אט אט פנימה, והוא עצמו מודע לכך, ומנסה להאבק בו. הוא חוקר את השלכות מחלת הנפש של אמו המאושפזת (קת'י בייקר), מחפש מזור אצל רופא המשפחה ואחר כך אצל היועצת המקומית. בעצת הרופא הוא מנסה פתרונות תרופתיים, אולם אלו, מתברר, רק מעצימים את חוויית האבדון הקרב ובא, וכך גם את ההתנהגות המוזרה של קרטיס, שמלווה כל הזמן במראות המאיימים של אותה סופת ענק.
אחרי שכלא את כלבו האהוב שנראה לו עוין לפתע, הוא מתפנה לפרויקט שעשוי להציל אותו מהאפוקליפסה הקרבה: הכשרת מקלט הטורנדו שבחצר ביתו. הוא עושה הכל כדי להשלים את המשימה ההזויה הזו, ממקד את כל מרצו, זמנו והונו בכך, ומשלם על כך מחיר גדול - חבריו (ואף דיוארט בניהם) ומעסיקיו נוטשים אותו, וגם התא המשפחתי מתפורר. אבל קרטיס, הוא יודע טוב מכולם. הוא נחוש לשרוד את האסון, שרק הוא מודע אליו בחזיונותיו.
הידרדרות מול התעצמות
עוצמתו של "סערת רוחות" נובעת מהשילוב בין ההידרדרות הנפשית המתונה של אדם באמצע החיים, מול המראות העוצמתיים שסביבו. בין החולשות האנושיות לאיתני הטבע. כמו אותו כוכב שמאיים להתנגש בכדור הארץ ב"מלנכוליה" ויוצר מעין זהות בין ערעורה הנפשי של הגיבורה לזה החיצוני, כך גם המערבולת שחווה קרטיס - ובאמצעותו, גם אנחנו הצופים.
החורבן אולי יבוא או לא יבוא על העולם, אך הוא מתחולל בעולם הפנימי של הגיבור, אותו מיטיב לגלם שאנון - ששירת את ניקולס גם בסרטו הראשון, "Shotgun Stories" מ-2007. באמצעות עבודת פוסט-פרודקשן לא מורכבת מדי, ניקולס מצליח בסרטו השני ליצור סביבה אשר מבטאת את הקשר ובמקביל את הנתק בין הפנים לחוץ, בין אדם לעולם, בין סובייקט לאובייקט. הסרט נע בין שני הממדים הללו מתחילתו ועד סופו בטוויסט מעורר פליאה.
המיזוג בין עולמו הפנימי של אדם לסביבתו הוא מוטיב שגאוני קולנוע כמו אנדריי טרקובסקי, תיאו אנגלופולוס טרנס מאליק (יש כבר המשווים אותו אליו ואת "סערת רוחות" ל"עץ החיים") ופון טרייר לצורך העניין העזו לעשות, מתוך התכחשות למגבלות הריאליזם. לא היינו מצפים מניקולס, יוצר אמריקני בן 33 בסך הכל, לצאת למסע אקזיסטנציאליסטי מטלטל שכזה. רק על התעוזה הוא ראוי להערכה.
הבמאי והתסריטאי הצעיר יצר את אחד הסרטים טורדי המחשבה של השנה האחרונה. הוא עושה זאת בהדרגה - סצינה אחר סצינה, שוט אחר שוט. בהידרדרות הנפשית של הגיבור אין שום דבר קיצוני, מלבד החזיונות העוצמתיים עצמם. בכך הוא תובע מהצופים רגישות לפרטים, עירנות, סובלנות וסבלנות, וזו משתלמת בסופו של דבר - מטבען של יצירות המופת. ו"סערת רוחות" יכולה בהחלט להיחשב ככזאת.
מי שיעזור לכם לשרוד את הסרט האיטי והמטריד הזה הוא שאנון (שיככב גם בסרטו הבא של ניקולס, "Mud"). כקרטיס,
הוא נושא את הסרט על גבו ובתוך ראשו: ממראה מבוהל נוכח הסערה הקרבה, לשיגרת היום המסמאת; מאינטימיות נינוחה בחיק המשפחה לנסיונות לאחות את הקרעים כשזו מופרת; מחרדות אגורופוביות אל מול שמיים מעוננים, להתכנסות קלאוסטרופית עמוק בבטן האדמה.
"סערת רוחות" אינו סרט לכל אחד. הוא בטח לא סרט כיפי. יש בו אלמנטים פיוטיים נפלאים ומלאי השראה, ובצידם תהיות על הדרך בה עולמו הפנימי של אדם מתחבר לסביבתו החיצונית. זוהי הדואליות המעצבת את חוויית החיים של כל אחד מאיתנו. מי שמוכן לתובענות של רגע קולנועי נדיר זה, יגלה שמה שספג בפנים האולם, ילווה אותו גם מחוץ לו.
