"סרק, סרק": צרור של כדורים תועים
יש לברך על היוזמה של הבמאי חיים בוזגלו לבחון את הטראומה הלאומית של רצח רבין בקולנוע, אבל סרטו "סרק, סרק" עשוי ברישול, גדוש מדי ומבולגן. הדרך לגיהנום רצופה בכוונות טובות
לאמריקאים היה את רצח קנדי ואת שלל הסרטים שבחנו אותו ואת השפעתו על הנפש הלאומית. ומה עם הטראומות הלאומיות שלנו? מאז רצח רבין חלפו כבר למעלה מ-16 שנים, אך שבר זה טרם זכה לעיון קולנועי ראוי. חיים בוזגלו ניסה לתקן זאת בסרטו מ-2010 "סרק, סרק", סרט שרק כעת הצליח למצוא את דרכו למסכי בתי הקולנוע.
ביקורות סרטים אחרונות בערוץ הקולנוע של ynet:
זה לא רק סרט העוסק באפשרותו של רצח פוליטי, אלא סרט השואף להיות ניתוח רב פנים ודמויות (בנוסח "התרסקות" של פול האגיס) של חברה הנקרעת לגזרים. ברמת העיקרון טוב שיש ניסיון לעשות סרט ממין זה, וטוב עוד יותר שסרט זה פועל במסגרת הז'אנרית המוזנחת של סרטי מתח-פעולה.
בנקודה זו נגמרות המילים הטובות ומתחילה ההערכה של התוצאה הסופית. וזו גדושה, רעשנית ומופרכת במידה כה קיצונית עד שקשה להאמין שהיא לא פרודיה. המטרות הנאצלות מסתכמות בסרט מרושל מכדי להיות בידור מסחרי, ושטחי מכדי שיוכל לנסח רעיון משמעותי אחד אודות המציאות הישראלית. "התרסקות" הישראלי – מתרסק.
הסצנות המהירות והקצוצות, שעוברות בין גודש אירועים ודמויות, משיא דרמה אחד לאחר, נחוות כתקציר באורך של 100 דקות לעונה שלמה של סדרת טלוויזיה. רק בלי בניית המתח הקצבית של "24", והדמויות האמביוולנטיות והכתובות בקפידה של "הומלנד".
ההתנתקות מהמציאות
לקראת ההתנתקות מרצועת עזה, המתח גואה. בעוד 60 שעות עומד להתקיים טקס לציון יום השואה ביד ושם, בנוכחות ראש הממשלה אריאל שרון. לראש השב"כ עמוס שניר (עמוס לביא המנוח) ברור כי זהו הרגע בו יבחרו המתנקשים הפוטנציאלים לבצע את זממם. הוא מכנס ישיבת חירום בנוכחותם של איתן (אריה צ'רנר) איש השב"כ הפשלונר, ארז אליצור (אייל שכטר) בעל הכיפה הסרוגה, דני פדידה (לירון לבו) בתפקיד הסוכן החתיך, והפסיכולוגית עדי כהן (שרון זליקובסקי) הבונה עבור השירות פרופילים של חשודים.
סדרת הישיבות אותן הם מנהלים בימים שעד הטקס מהווה צומת שאליה מתנקזות כל עלילות המשנה – כל האירועים שבהם מוצגים החשודים העיקרים שעליהם מתביית צוות אנשי השב"כ. במהלך העלילה, באופן אפסי מבחינת אמינותו העלילתית, יפגשו ויתחקרו חברי הצוות (כולל ראש השירות) את החשודים בעצמם.
במקום עלילה, הסרט בוחר לגבב עוד ועוד עלילות משנה. כל אחת מהן אמורה לערום עוד נדבך סמלי ועוד נדבך - לאומי, עדתי, פוליטי, משפחתי ואישי. ניקח לדוגמא את ראש השב"כ עמוס שניר. הוא רדוף על ידי הטראומה של רצח רבין, ויחסיו עם אשתו (אליזבת קדם) במשבר, ככל הנראה בגלל עבודתו התובענית. הוא בטוח שהשכן החדש שלו בני (אלברט אילוז) מנהל רומן עם אשתו.
בינתיים בנו מסתבך בגניבה בבית הספר, והאב גם מתקשה למצוא זמן להגיע למסיבת יום ההולדת של בנו. רגע, עוד לא סיימנו. חוץ מזה יש לו יחסים מתוחים עם אביו חיים (שמואל שילה – שגם הוא נפטר מאז הצילומים), המטופל על ידי "דוד", כלומר, דאוד (ג'ורג סקנדר) - פלסטינאי המתחזה ליהודי ואשר הופך למחבל מתאבד פוטנציאלי שאולי יפעל בטקס יום השואה אליו ראש השב"כ מחליט לקחת את אביו כצעד של פיוס.
שניה, שניה, עוד לא סיימתי. ויש לראש השב"כ המוטרד הזה גם סוג של רומן במקום העבודה עם הפסיכולוגית עדי. וכל זה אמור להקיף רק את הדילמות בהן מעורבת דמות מרכזית אחת.
טלטלה בשב"כ
מלבד דוד/דאוד שנמצא מתחת לרדאר של השב"כ (בכל זאת הוא עובד בבית אביו של הבוס), ישיבות הצוות מתמקדות בעוד שלושה מתנקשים פוטנציאלים: המתנחל איתמר (איל אהרונוביץ'), שאשתו נפצעה בפיגוע ירי ואיבדה את התינוק שברחמה. איתמר גם מנוכר מאביו (מיכאל כורש) איש שמאל ציוני שלא מסוגל להשלים עם הדרך אליה פנה בנו.
ויש גם את קרן (ריימונד אמסלם), עולה ממוצא צרפתי-מרוקאי שכותבת דוקטורט על השואה של יהדות צפון אפריקה, אבל גם מנהלת רומן "טלי פחימה סטייל" עם מפקד טרור פלסטיני. בנוסף, אמה של קרן מנסה לשדך לה את דני פדידה השב"כניק. איזה עולם קטן.
ואחרון חביב הוא ד"ר מיכאל לנגה (ג'ולי פאברגאס), רופא ספרדי שמשפחתו נפגעה בפיגוע של אל-קאעידה במדריד, עלה לארץ ופה, בעודו עובד ביחידת הטראומה, התגבשה מחשבתו ל...מה? להרוג את ראש ממשלת ישראל? איך זה קשור? כמובן שאת המניע לדמות תמוהה זו אין טעם לחפש באמירה רלוונטיות כלפי המציאות הישראלית (או הטרור הגלובלי), אלא בהיות ההפקה קו-פרודוקציה ישראלית ספרדית. עוד פרט מופרך אחד בסרט ממילא לא ישנה דבר.
ריבוי זה לא מאפשר ניתוח רב מימדים של החברה, אלא בלגן שטחי של עמדות ומעמדים מלודרמטיים. יותר מכל דבר אחר בניה לקויה זו מעידה על חוסר נכונות ויכולת לנסח אמירה ברורה לגבי מקורה של האלימות הרצחנית בחברה הישראלית.
