איציק קלה: "כבר היה עדיף כשהאשכנזים שלטו"
בראיון מיוחד ל-ynet מספר איציק קלה על 40 שנות קריירה ("הלכתי לרשות השידור עם התקליט ביד"), על הקשר עם הקהל ("לא מסתגר בחדר אמנים") ומה הוא חושב על המלחמות בז'אנר המזרחי ("תלמדו מוזיקה במקום לריב. הקהל מעריך את זה")
להחזיק מדור על מוזיקה מזרחית במשך קרוב לשלוש שנים זה דבר קשה מאוד. הצורך לחדש כל שבוע ובעיקר לא לחזור על מעגל פרץ את גולן, הוא בגדר משימה בלתי אפשרית בז'אנר כל כך מצומצם שכמות הכישרונות האמיתיים בו שואפת לאפס. דווקא על רקע כל הסכסוכים האחרונים בז'אנר - שהמדור החליט שלא לתת להם במה שכן הם מבזים ומשפילים את ההישג האדיר אליו הגיעה המוזיקה הזו - החלטתי לחזור אחורה, לאדם אותו סיקרתי כאן לראשונה והיה הראשון איתו פתחתי את המדור: איציק קלה.
עוד על מוזיקה מזרחית ב-ynet:
- חלום לים התיכון: צעירים מפנטזים ומתאכזבים
וזה לא במקרה. קלה נחשב לאחד הזמרים הגדולים ביותר בז'אנר עם להיטים אדירים ובעיקר נשמה ענקית. הייחודיות שלו היא שהוא מעולם לא דיבר סרה על קולגה, לא נכנס למאבקים מכוערים או השתרבב לקלחת המגעילה שהתעשייה מתעסקת בה בימים אלה. נכון, הוא אולי לא קיבל הכרה כזו שבזכותה יהיה שופט בתוכנית ריאלטי - אבל בניגוד למי שכן, הוא זכה במרכיב החשוב ביותר שמעולם לא נטש אותו: אהבת הקהל. לא הייתה לו קריירה הפכפכה, הוא מעולם לא היה על גג האולימפוס והתרסק מיד אחרי. להיפך, הוא מנהל קריירה עקבית, מפורגן על ידי כולם וזוכה לקריירה יציבה שמעולם לא ידעה תנודות מטורפות. בעולם של אי שפיות, קלה הוא עוגן.
"הקהל תמיד היה איתי רק שהתקשורת הכירה בי רק לפני שלוש שנים בערך, וזו טעות רק שלה", אומר קלה בראיון מיוחד ל"מביט מזרחה". "שרדתי בהצלחה כי עשיתי עבודת שטח. אין במה שלא הופעתי בה ואין עיר שלא הגעתי אליה. שואלים אותי איך אני שורד כל כך הרבה שנים במקצוע הזה בלי תקשורת, אני עונה שכבר ארבעים שנה אני על הבמות וכבשתי את הקהל בזכות דבר אחד בלבד: הרגליים".
עבודת שטח היא מרכיב מצוין אבל נראה לי שאתה שוב מצטנע.
"יש עוד סיבות כמובן. אני מאמין שהקהל מזהה אותנטיות. כשאני מגיע להופעה, אני מתערבב עם הקהל ולא כמו אחרים מסתגר בחדר של מנהל האולם עד שאני עולה על הבמה. אני קודם עובר בין האנשים, מתחבק, מתנשק, נותן חום, יוצר קשר בלתי אמצעי. משדר להם שאני בדיוק כמוהם. לא נכנס עם הכרזה פופוזיונית של 'קבלו אותו', אלא נושם את הקהל, שותה איתו ונותן לו את האהבה שמגיעה לו והקהל מעריך ומוקיר את היחס הזה".
וגם אי אפשר לקחת ממך את הלהיטים. 20 שנה עברו מאז שהקלטת את "מחפש את הדרך" והוא עדיין נחשב ללהיט מטורף. איך אתה מסביר את זה?
"יש לי המון שירים שלא נס ליחם. 'אבא נשמה', 'מאמי מאמי', 'אני העבד', 'עד יום מותי' ועוד רבים שמחזיקים שנים כי היום רוב הלהיטים נעלמים אחרי חודשיים ולי יש שירים שכבר שלושים שנה הקהל מבקש אותם בכל הופעה מחדש. הקהל לא טיפש, הוא יודע להעריך מוזיקה טובה וזמר אמיתי שששר נכון. ראיתי המון זמרים שהיו שנה למעלה והיום מי זוכר אותם? ואני תמיד פרגנתי לכולם אגב. אבל לא סתם זה קורה כי יש מכנה משותף לכל אלו".
שמה הוא בעצם? להיטים שטחיים? התעסקות בחיצוניות במקום במוזיקה?
"אני בראש ובראשונה מוזיקאי. אני מלחין ומנגן על המון כלים ומבין באמת במוזיקה. למדתי מוזיקה בילדות והייתי חזן בגיל צעיר. היום אתה יכול לשמוע 200 זמרים וכל הזמן שומע את אותה מוזיקה. למה? כי הם לא יודעים שהמוזיקה המזרחית הטהורה נשלטת על שפת המקאמים, רבעי ושמינית הטון ובגלל שהם לא למדו את המוזיקה המזרחית האותנטית. הם יכולים להחזיק שנתיים לכל היותר אבל לא מעבר לזה.
"יש חלקים במוזיקה המזרחית שהם בדיוק כמו בטהובן עם כללים וחוקים ואני מפציר באותם זמרים, לכו ללמוד את זה ותראו איך גם מעוגה עוגה הופכים להיט. אם אדם לא לומד הוא יהיה אחלה זמר אולי אבל בלי השכלה הוא בסוף יחזור על עצמו ויישמע אותו דבר ואז הקהל כבר ישים לב לזה. אני שומע את המואזין של מצרים וטורקיה ובוכה. הם לומדים שנים איך לעשות 'אלללה אכבר' וזה ממש מוזיקה שמבוטאת נכון, ואצלנו היום הדור הצעיר לא מכיר את זה. החלום שלי הוא שהמדינה תכיר במוזיקה הזו ותפתח בית ספר שילמד את הסגנון הזה".
אתה מתעקש על המאקמים אבל לציבור הצעיר אין בכלל מושג מזה. אותו מעניין עגיל היהלומים של הזמר, החליפה והדוגמניות שהוא מצטלם לידם. האשליה היא מה שמוכרת היום.
"ומי מתחבר לזה? הילדים אבל לא בני השלושים ומעלה. ומי יכול להזמין להופעות ואירועים? הילדים או האנשים המבוגרים יותר שכבר מבוססים כלכלית. כשהילדים גדלים הם עוברים לזמר הבא, אבל הדור המבוגר יותר שאוהב אותך הוא זה שיחזיק אותך ויילך איתך הרבה שנים. יש אנשים שהופעתי בברית, בבר מצווה ובחתונה שלהם. הקהל ממש לא מטומטם ויודע להעריך איכות והקהל שלי אגב, באמת מצוין. כשהופעתי לראשונה בהיכל התרבות בא אליי אחר כך מנהל האולם ואמר לי שיש לי את הקהל הכי יפה שראה, כי אצלי הוא לא היה צריך מאבטחים ולא עשו ברדק".
שלומי שבת יוצא נגד ליאור נרקיס שנלחם באייל גולן שמסוכסך עם אליקו שנמצא שבמלחמת השמצות עם המתחרה דידי הררי. בתור מי שנלחם כל השנים כדי לקבל הכרה, איך זה שדווקא כשהז'אנר שולט, נשלפות הסכינים?
"תאמין לי, כבר היה עדיף כשהאשכנזים שלטו, כי היום מה שקורה בנינו זה חבל מאוד. תאמין לי שכבר היה יותר קל ועדיף שיהיה כמו כשהתחלתי לפני ארבעים שנה והלכתי לרשות השידור עם התקליט ביד, כי היום אנחנו אלה שאוכלים את עצמנו עם כל המריבות והסכסוכים שאני שומע עליהם. זה ממש מעצבן אותי מה שאני שומע: אני פותח עיתון ורואה איך אחד מלכלך על השני, וקורא על חוסר פרגון ולשון הרע - ולא מבין למה אנחנו אלה שצריכים ליצור את שנאת החינם הזו? למה לא נהנה מההצלחה היום? דווקא אנחנו שנלחמנו ונאבקנו כדי שישמיעו אותנו צריכים להתנהג ככה ולריב? שתהיה אהבת חינם כי לא בשביל המריבות האלה באנו, ותדע שהקהל מאוד מעריך את זה שאני לא חלק מהקלחת הזו".
ערב ערב מופיע קלה מבריתות וחתונות ועד להופעות בהיכלי התרבות בכל המדינה. בימים אלה הוא עובד על מספר פרויקטים שצפויים לצאת במהלך השנה. הראשון הוא דואט עם עינת שרוף, השני עם הזמרת הצעירה שרית אביטן, בינהם הוא עובד על אלבומו ה-31 - ובנוסף הוא מסיים את העבודה על אלבום המאגד את כל להיטיו הגדולים בעיבודים חדשים.
לאחרונה הוא גם הוציא את "ילדה של אבא", שיר חפלאי קלאסי שזוכה לטענתו של קלה להצלחה גדולה בשטח: "השיר עושה אותי מאושר והציבור מת עליו כי אין אחד שלא יכול להתחבר לשיר הזה. באירועים אני משנה את המילים לפי אופי האירוע, בחתונה אני שר 'כלה של אבא', בבר מצווה 'בן של אבא', כך שזה מדבר לכל אחד".
הגיל לא נותן את אותותיו? אתה בכל זאת לא אדם צעיר ולעלות על במות בחצות בלילה זה בוודאי שלא דבר קל בשבילך.
"זה ממש לא קל אבל אני עובד קשה בשביל זה. אני לא מעשן, עושה ספורט, שותה מעט מאוד אלכוהול. אני שומר על עצמי כדי שאוכל לתת לקהל את הטוב ביותר. זמר שרוצה להצליח לאורך זמן חייב לשמור ולהקפיד על הבריאות ולא להרוס לעצמו את הגרון והגוף, אחרת הקהל יעבור הלאה".
המוטיב האבהי מאוד קיים בשירה שלך, גם בסינגל החדש וגם כמובן ב"אבא נשמה". זה בגלל שאתה התייתמת בגיל צעיר?
"'אבא נשמה' הוא גם השיר הכי אהוב עליי מבין כולם אגב. לשאלתך, אני מאמין שכן. עברו כבר 15 שנה מאז שהקלטתי אותו ואני עדיין מתרגש ממנו. בזמן שאני
שר אותו אני חושב לא מעט על אבא שלי שלא זכיתי להכיר. עברתי חיים קשים מאוד. התייתמתי מאבי בגיל שלוש וגדלנו 12 אחים בדירה של חדר וחצי. היינו ממש עניים ואמא שלי ז"ל גידלה אותי בחירוף נפש כדי שנצליח ויהיה לנו מה להכניס לפה. בשר לדוגמא, היינו טועמים רק בשבת וגם זה בחסד.
"כבר בגיל צעיר הייתי הולך לעבוד לאח שעות הלימודים כדי לעזור בפרנסה, ותאמין לי שעבדתי כמו חמור כדי לממן את ההוצאות הרבות. אני ממש לא מתבייש בילדות שעברתי כי זה הכניס אותי לפרופורציות והיא הדוגמא לכך שאפשר להצליח גם כשמגיעים מרקע כזה לא פשוט. הגאווה הכי גדולה שלי היא שאימי, שנפטרה לפני 16 שנה, זכתה לראות את ההצלחה שלי על הבמות. זה עשה אותה מאושרת וגרם לה לסיפוק רב. היא עבדה קשה כדי שייצא מאיתנו דברים טובים ולא נדרדר למקומות לא טובים - וברוך ה' היא זכתה. אני מאחל לעצמי שאוכל תמיד להמשיך ולשמח אנשים כי זו המתנה הכי גדולה שקיבלתי בחיים האלה ואני יודע עד כמה זה לא מובן מאליו".
