כבר לא פוחדת שהילד שלי יהיה דתי

לאחרונה שוחחתי עם אשה דתייה שהותקפה מינית בילדותה. מכל פרטיו הקשים של הסיפור שלה, אחד נחרת בי במיוחד: במשך שנים רבות לאחר מכן לא היה לאשה הזו מושג מה בדיוק עשו לה, ואיך קוראים לזה. לא הייתה לה דרך לדבר, להתלונן, לבקש תמיכה. לא היו לה מילים. אילמת.

לגמרי במקרה הזדמן לי זמן קצר לאחר מכן להגיע למפגש "במת שיח" בבית הספר אמי"ת במודיעין, כחלק מסדרת מפגשים שעוסקים בחברה ודת בישראל. לא-מעטים הגיעו בלילה הקר והגשום ההוא לבית המדרש של בית הספר כדי לשמוע את הרבנית מלכה פיוטרקובסקי, חברת פורום תקנה.

פיוטרקובסקי הביאה למפגש עם הקהל שכל חריף וחיוך טוב לב. היא תיארה בהרחבה את הקמת הפורום, את השנתיים הארוכות שבהן התקיימו דיונים - הלכתיים ברובם - על עצם קיומו ועל אופן פעולתו. המילים היו בשפת ההלכה ("לא תעמוד על דם רעך", "ואהבת לרעך כמוך", "לשון הרע"), אבל השיח היה דומה להפליא לזה המוכר ממרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית.

תלמידה חכמה

היא דיברה בעדינות, באורך רוח. רק פעם אחת, לקראת סוף ההרצאה, הרימה את קולה, כשדיברה על מכתב הרבנים לתמיכה בקצב, ועל תמיכת רבנים ברב אלון מבלי לברר קודם את הסיפור עם פורום תקנה. "במקום שיש חילול השם - אין חולקין כבוד לרב", עלתה זעקתה.

הקשבתי לפיוטרקובסקי, אשה מאמינה, תלמידה חכמה, ומתגובות הקהל היה ברור שהאפשרות שהיא מציעה, ושפורום תקנה

מציע, היא עדיין בגדר מהפכה.

אבל לי זה לא הספיק. במשך כל הערב חשבתי על הנערה ההיא, שלא היו לה מילים לתאר את שאירע לה. חשבתי שהיא לעולם לא היתה מגיעה לפורום תקנה, או למרכז לנפגעות תקיפה מינית, או למשטרה. בשביל כל אלה צריך מילים.

ואז, ממש בסיפא של דבריה, דיברה פיוטרקובסקי גם על זה. על החשיבות העמוקה של שיח על נושא המין. היא דיברה על הצניעות ועל האופן שבו היא חוסמת לעתים אנשים דתיים מלשוחח על הנושא עם ילדיהם. ילדים שאינם יודעים אינם יכולים להישמר. וזה בלי לומר אף מילה על איכות מערכות היחסים העתידיות שלהן, האפופות מבוכה והסתרה.

עבורי, היה מרענן לשמוע את פיוטרקובסקי, מורה לתלמוד ולהלכה, שמדברת על הצורך בחינוך מיני פשוט וברור. הדרך עוד ארוכה מאוד, והקושי שלי עם התקשורת המגומגמת בציבור הדתי בנושאי מיניות קיים, אבל בערב ההוא ראיתי את העתיד - עבור ילדיי.

כבר לא רוצה ילדים דתל"שים 

במהלך הערב באמי"ת נזכרתי ביום שבו הלכתי לראשונה לבית הכנסת עם בעלי הדתי. אני הייתי בעזרת הנשים, חילונית עד כאב, והבטתי על הפרגוד בייאוש. לא הבנתי איך אביא ילדים עם האיש המקסים הזה, אל תוך עולם שיחנך אותם בשפה שזרה לי לחלוטין. לתוך עולם שבו השפה החילונית שאני דוברת

נחשבת נחותה, ולפעמים אפילו פוגענית. 

כשנישאתי לאדם דתי, קיבלתי עליי בצער את עזרת הנשים, והבטחתי לקבל כל בחירה שיעשו ילדיי. הבטחתי, ובכל זאת קיוויתי בכל לבי שיבחרו להיות חילונים. רק לא לגדל בבית "חניוקים" קטנים. לימדתי אותם להגיד "שמע ישראל" ו"המלאך הגואל", וביני לביני התפללתי שיזנחו את כל זה מהר ככל האפשר. שלא יקבלו עליהם "שלא עשני אשה" ולא "שעשני כרצונו". שלא יכפפו את ראשם לחברה שתדיר את בנותיי ממוקדי החשיבה, היצירה וההחלטה.

אבל עכשיו, כשהוא כמעט בר מצווה והיא כמעט בת מצווה, סוף סוף הפסקתי לייחל לכך. שנות נישואיי לאיש דתי, שהוא גם אדם נפלא, שינו אותי מן הסתם. אבל גם החברה הדתית סביבי השתנתה. ועכשיו, אחרי המפגש עם פיוטרקובסקי, אני יכולה סוף סוף להגיד בלב שלם: אם בתי תרצה, אם כך היא תבחר, היא יכולה גם להיות תלמידה חכמה. וזה לא מפחיד אותי כבר.