"Harvest": ניל יאנג זרע, אנחנו קצרנו
40 שנה עברו מאז הוציא ניל יאנג את "Harvest". האזנה חוזרת מזכירה עד כמה היה היוצר הקנדי פורץ דרך בזמנו, ועד כמה לא התקדמנו מאז לשום מקום בזמננו. שי להב מציין ארבעה עשורים לאלבום שנשאר רלוונטי גם היום - ולא שזה משמח אותו
זה האינסטינקט הארור הזה, שמעוצב אחרי שנים של עריכת מוסף תרבות, וכופה עליך להתייחס לכל תאריך עגול באשר הוא. המחשבה שמגיעה מיד אחר כך היא "או קיי. מה עושים? פרוייקט מצולם? אנשי תרבות ישראלים מובילים מצדיעים לגיבור ילדותם? חמי רודנר וירמי קפלן מדברים על השירים של ניל יאנג שהכי עיצבו אותם? ואולי נעשה הפוך על הפוך, מבדח כזה. נבקש מקובי פרץ וממושיק עפיה לספר על ניל יאנג שלהם". פחחח, איזה צחוקים. אין כמו התנשאות קלה, כדי לגרום לך להרגיש טוב יותר על הבוקר.
עוד תווים של שי להב ב-ynet:
- השיר של ארצי ואיינשטיין: מריח מאולץ
אבל לא. כבר אין מוסף, ואין חובות, ואין צורך לזכור מספרים עגולים. וככה, באמצע החיים, מוצא את עצמו בנאדם מעיין להנאתו בעיתון, ומגלה שכבר 40 שנה ל"Harvest", ולא סיפרו לי כלום. וזה מרעיש אותי, מרעיש באמת. לא, לא בגלל שגדלתי על האלבום הזה. כי לא גדלתי עליו. למעשה, גיליתי את ניל יאנג רק בראשית שנות התשעים, כשהבנתי שהוא הפטרון של להקות כמו פרל ג'אם ונירוונה, שהגניבו אותי בזמן אמיתי.
מאז לא הרפיתי ממנו, ואני מקווה שגם לא ארפה לעולם. אבל, כאמור, יום ההולדת של "Harvest" לא מחזיר אותי לשום ילדות, לא מגלה לי דבר וחצי דבר על עצמי ולא מוכיח לי עד כמה הזדקנתי (בשביל זה יש לי שלושה ילדים, שאומרים לי את זה מדי בוקר).
אלבום בגיל העמידה
אז למה בכל זאת התרגשתי כל כך? כי לפני שבועיים, לגמרי במקרה, הקשבתי לאלבום הזה. וציינתי לעצמי, בתדהמה, עד כמה הוא נשמע מעודכן, טרי, ורלוונטי. הרי אם אמן עכשווי - גבע אלון למשל (בחרתי לגמרי במקרה) - היה מקליט את אותו אלבום ממש בחורף 2012, כמה וכמה מבקרים עוד היו עשויים להכריז עליו בהתרגשות כעל פריצת דרך מוזיקלית.
"Heart Of Gold" - עוד פנינה של ניל יאנג
ואז הגיע המספר העגול והגדול הזה, 40, והבהיר לי - בפעם המי יודע כמה - עד כמה אנחנו דורכים במקום. ואיך כל השירים הטובים כבר נכתבו, וכל מה שנשאר הוא רק להרוס אותם, באמצעות להקות וינטג' כאלה ואחרות. אני יודע, זאת התובנה הכי חבוטה, והכי לא סקסית, שאפשר לצפות לה ממבקר מוזיקה. אבל מצטער, כי כמו שאומר כל גיבור ריאליטי סוג ג', אני הולך עם האמת שלי. האמת המרה.
"Harvest", כמו שכבר קראתם תחת כל מקום ואתר, הוא האלבום הכי מצליח של ניל קשישא, אבל לא בהכרח הכי מוצלח שלו. ואני מאחל לכל אמן בעולם אלבום פחות מוצלח שכזה. זה אמנם לא "After The Goldrush", אולי האלבום הראשון שאקח איתי לאי בודד, או "Tonight's The Night" המזוהם והמטלטל, אבל עדיין מדובר באסופת שירים אדירה פשוט, שגם מקבצת מגוון נדיב עד להפתיע של ז'אנרים מוזיקליים:
"אלבמה" - אנטי גזעני
מאגדות אקוסטיות ("The Needle And The Damage Done" וכמובן "Heart Of Gold", שפופולרי מאד בקרב חובבי מוזיקה אנינים לתעב, אבל הוא עדיין המנון מנצח), דרך התפרצויות דיסטורשן מלבבות ("אלבמה" האנטי גזעני) ועד לביצועים תזמורתיים בחשיכה, נדירים למדי בקריירה היאנגית המחוספסת. הכינורות שנכנסים בפזמון של "A Man Needs A Maid" מצמררים אותי עד עכשיו, ולעזאזל עם הקיטש. לניל יאנג מותר.
כל שיר, שיר
הקנדי המשוגע עבר מאז אינספור תחנות בקריירה והוסיף לארסנל שלו כמות כמעט בלתי נתפסת של קלאסיקות. אבל הגרעין הבסיסי כבר היה שם, בשנת הקציר. מאז, הוא רק שכלל, ערבל, ובואו נודה בזה: לפעמים גם קלקל את הגדולה שכבר הוגשה לעולם, אי שם בראשית שנות השבעים.
וזה נכון לא רק לגבי הקריירה של יאנג, אלא ביחס לכל עולם הרוקנרול. 40 שנה, אלוהים. זה אמור להישמע חורק,
ארכאי ומריח מנפטלין. אבל זה נשמע אדיר, אפילו במונחי סאונד. והעובדה הזאת מצערת אותי עד מאד.
אז אני מקשיב עכשיו שוב ל"Harvest" (בדיסק, לא בתקליט. יש גבול אפילו למידת הטרחנות הנוסטלגית שלי), ונזכר בשיר שאני הכי אוהב מתוכו. זה לא קשה, מדובר ברצועה הפותחת. "Out On The Weekend" הוא לא יצירת מופת, שיר גדול או רגע מפתח. לא. הוא פשוט שיר זורם, טבעי כמו נהר שוצף בצפון קנדה, או גזענות לבנה בדרום ארצות הברית.
"Out On The Weekend". זורם כמו נהר בצפון קנדה
המקצב האיטי של התופים בפתיחה, הגיטרה שמצטרפת בלווי פשוט אבל ממיס, המפוחית הבלתי נמנעת שמשחררת כל צ'אקרה, ואז הקול הזה- הגבוה, העדין, האלים - של ניל יאנג, שכבר פותח שערי שמים. כל כך פשוט. כל כך יפה. כל כך טבעי. וכן, גם כל כך נצחי. לא רק בגלל טיבו. הנצח, פשוט, כבר הסתיים מזמן, לפחות בעולם המוזיקה.
