"אודם": סרט לא כובש
סרטו המדובר של יהונתן סגל, "אודם" הוא שימוש ציני ונפוח מחשיבות עצמי האופייני לקולנוע הישראלי העוסק בנושא הכיבוש. הופעה מרשימה של ארבע השחקניות המצוינות מצילה אותו
"אודם", שכתב וביים יהונתן סגל, הוא דוגמא מובהקת לשימוש הציני שעושים יוצרי סרטים ישראלים בנושא הכיבוש. התוצאה לא רק שמעניקה לסרט מידה של פרובוקטיביות, אלא שאף עוטפת אותו בחשיבות הנעדרת ממנו לחלוטין.
ביקורות סרטים אחרונות בערוץ הקולנוע של ynet:
תקציר הפרקים הקודמים: לפני כשנתיים חשף יאיר לפיד בטורו ב"ידיעות אחרונות", מסמך הרומז כי סרטו של סגל (שהעבודה עליו אז טרם הושלמה) עורך אנלוגיה בין הכיבוש והשואה. החשיפה הזו חוללה סערה שהגיעה עד לפתח ועדת החינוך של הכנסת, ובעקבותיה אף הושהתה לזמן מה תמיכתה בסרט של קרן הקולנוע הישראלי.
מאליו מובן, לתשומת לב הטוען לכתר ראש הממשלה הבא, ששום השוואה מקוממת כמו זו שצוינה לעיל, אינה מופיעה בסרט. מקורה של הקביעה המוטעית בציטוט בלתי אחראי מפי הבמאי, שהופיע בחוברת השיווק של הסרט, ובו נאמר כי "לקח לא מעט שכנועים עד שקרן הקולנוע הישראלי אישרה סיפור שאומר שהכיבוש גרוע יותר ממה שישראל הודתה אי פעם ואפשר להשוות אותו לשואה".
לונדון לא מחכה להן
אבל מעבר לשערורייה התורנית שהתעוררה, יש גם סרט, וזה, מה לעשות, אינו יותר מאשר דרמה קורקטית שנדרשת לכיבוש לצרכי שווקי החוץ. דוגמא אחת, ותמוהה, לכך היא העובדה שהסרט שהגיבורות שלו הן שתי נשים פלסטיניות, המתגוררות אמנם בלונדון – הינו דובר אנגלית.
זוהי בחירה שנובעת, מן הסתם, מהיותו של "אודם" קופרודוקציה ישראלית-בריטית, אבל היא צורמת דווקא משום שהשימוש בשפה הזרה כמו נכפה על השתיים שנדמות, לפיכך, כקורבנות של כיבוש מדיני ולשוני כאחד (מפעם לפעם אף מזכירה האחת לאחרת, "דברי אנגלית", כמקובל בסרטים שכופים את שפת הקופרודוקציה על הדמויות).
הסרט, כאמור, מביא את סיפורן של שתי נשים פלסטיניות, לארה (קלרה חורי) ואינעם (נטלי עטיה) - חברות ילדות מרמאללה המתגוררות עתה בלונדון. הופעתה הבלתי צפויה, אחרי שנות נתק, של אינעם בחייה של לארה, שנישואיה לגבר אנגלי זה מכבר עלו על שרטון, מעלה זיכרון טראומטי מעברן.
בהתאם, "אודם" משוטט בין הווה ועבר, אל רמאללה של תקופת האינתיפאדה הראשונה, כאשר לארה ואינעם, עתה נערות (בגילומן של זיו ויינר ומורן רוזנבלט המצוינות), מפרות את העוצר שהטיל צה"ל, וחומקות לראות סרט בבית קולנוע בירושלים. בדרכן הביתה הן נתקלות בשני חיילים ישראליים (עופר חיון וגל לב), ומה שקורה אחר כך ממשיך לרדוף אותן שנים מאוחר יותר.
מה שמקומם בסרט הוא השימוש המניפולטיבי שלו בכיבוש או, ליתר דיוק, בחיילי צה"ל. מבחינת סגל, כך נדמה, זהו אמצעי למכור את הסרט, להפוך אותו לרלוונטי. שכן, מבחינה עלילתית האירוע הטראומטי שמתואר פה יכול היה להתרחש בכל מקום ובכל סיטואציה. זו היתה יכולה להיות אירופה של תקופת ההשמדה (ובאחד מגלגולי התסריט, שם אכן התרחשה העלילה), אבל גם תל אביב של שנות ה-90.
יתר על כן, ההיצמדות לשתי נקודות מבט לא חופפות על אותו אירוע (הן לארה והן אינעם חוות את מה שקרה באופן שונה), אינה מניבה כל אמירה משמעותית. כסרט על זיכרון, הסרט מדשדש זמן רב מדי בתחומי ההווה המונוטוני. וכיצירה המשלבת בין הפוליטי והפמיניסטי - "אודם" מתקשה לנסח אמירה על נשיות פלסטינית בסיטואציה של כיבוש (ישראלי-גברי) שחורגת מעבר לטריוויאלי.
מס שפתיים
זהו סרטו השני של סגל (המוכר יותר כמומו מ"אסקימו לימון") כבמאי, וכקודמו, "קשר עיר" (1998), גם הוא התמודד בתחרות הרשמית של פסטיבל ברלין, אשתקד. העלילה, שמתרחשת במהלך בוקר אחד השזור פלאשבקים לפרקים שונים בעברן המשותף של השתיים, מזכירה אותן דרמות אירופיות קאמריות העוסקות בשעמום הקיומי של הבורגנות.
בנערותן, בעיר הולדתן רמאללה מנהלות השתיים אורח חיים נון-קונפורמיסטי. לארה המוסלמית נוהגת לשתות אלכוהול, ואילו אינעם הנוצרייה מתנהלת באופן פתוח ומתגרה. כך זה גם בשנותיהן הראשונות בלונדון (אז גם נרמז לגבי קשר מיני בין השתיים).
אך לא ברור מהי עמדתו של סגל לגבי השינוי שחל בינתיים בחייהן. האם לארה הכבויה ואינעם המעורערת "נענשות" עתה על שום שהעזו להיות נשים פלסטיניות משוחררות ואקטיביות?
האם החוויה הנוראה מהעבר היא המחיר על קריאת העצמאות שלהן? והאם לפנינו מעין גרסה בורגנית-פלסטינית של "ואלס עם באשיר", שעניינה האופן שבו הטראומה מעצבת את הזיכרון? יש משהו מעורפל מדי בסרטו של סגל, משהו שגובל בחוסר מחויבות פוליטי ומוסרי, והוא שהופך את "אודם" ליצירה טריוויאלית בסופו של דבר.
שחקניו של סגל, לעומת זאת, עושים עבודה טובה, ואף למעלה מכך. חורי ועטיה מצליחות לשמר איזשהו מתח רגשי ומיני בסצינות האינטימיות שלהן, ואילו ויינר ורוזנבלט המגלמות את השתיים בנערותן הן בגדר תגלית של ממש. בארבע אלה יש כדי לפצות על המלאכותיות ופוזת החשיבות העצמית שעוטה "אודם" על עצמו.
