צניעות זה לא הכל: שכחנו את צער בעלי חיים

לא כל כך נעים להודות במחשבות של רחמים על תרנגולת. זה מעורר חשד אוטומטי לחיבוק עצים. יצוין מיד שהח"מ באמת מחבבת עצים, אבל היי, אני אפילו לא צמחונית. למעשה, יש מסעדה בשרית שכל כך מצאה חן בעיניי - שלעולם איני הולכת אליה. אני שומרת אותה לאירוע חגיגי במיוחד, שטיבו לא ברור אפילו לי. 

עוד בערוץ היהדות  - קראו:

• חילוניות רוצות חתונה בגיל 26, חרדיות - 22
• חתונה בגיל 18: למה מה אתם מבינים מהחיים?
• למען השם: איך בוחרים שם לתינוק לפי הקבלה?
  

למה בעצם כל-כך מביך להודות בזה? אדם דתי שמתעניין בתרנגולות נתפס כמי שלקח את הפנייה הלא נכונה. אספרסו פינת קינואה. זה כמו להודות שאתה ערכי-לייט, יפה נפש, או, לא עלינו, סססמולני. תרנגולות חביבות עלינו, אבל יש לנו בעיות קצת יותר דחופות. עניין של סדר עדיפויות. אצלנו יודעים מה חשוב באמת.

במקום שחובשי הכיפות שותקים

בואו נדבר רגע על הדברים הפחות חשובים: בישראל מאוכסנות התרנגולות המטילות בכלובי סוללה. במילים פשוטות (כדי לחסוך מכם תיאורים לא פשוטים), תרנגולת בישראל מבלה את כל חייה בייסורים קשים. היא חיה בכלוב צר שאין בו מקום אפילו לפרוס כנפיים. דמיינו את עצמכם מעבירים את כל חייכם בחדר שאין בו מספיק מקום להתמתח.

בעולם כולו עוברים לכלובים הומאניים יותר, וגם בישראל ניטש בימים אלה ויכוח בכנסת על הרפורמה בכלובי הסוללה. נציגוּת חובשי הכיפה בדיונים - דלה. אנחנו לא שלחנו אותם. איך נהיה "ירוקים" כשאנחנו כבר כתומים? וכך נמצאים ארגוני צער בעלי חיים לבדם במערכה. קצת מוזר, כשחושבים על הכינוי שלהם. דווקא מצלצל מוכר, צער בעלי חיים.

בואו נדבר גם על האפרוחים. אותם צהובים חסרי ישע ושובי לב. בעיניי לפחות, אפרוח שבוקע מביצה הוא אחד המראות שהופכים את העולם למופלא. רק שהעולם, כנראה, נראה קצת פחות מופלא מנקודת מבטם של מיליוני אפרוחים. תעשיית המזון בישראל כוללת גם כ-4.5 מיליון אפרוחים זכרים בשנה. אפרוחים זכרים לא הופכים לתרנגולות מטילות, ולכן הם מיותרים.

מה עושים עם אפרוחים מיותרים? תשכחו מחוזה הסלב של טוויטי. ביותר מדי מקרים פשוט זורקים אותם לפח, שם הם נחנקים לאט-לאט או סתם מתים מקור. בעולם מקובלות דרכים הומאניות יותר. אפשר לפחות להמית אותם בצורה פחות אכזרית. אבל אצלנו אין מי שיתעקש. בטח לא הנציגים חובשי הכיפה. לנו, כאמור, יש דברים יותר חשובים.

נעלה את הצניעות על ראש שמחתנו

אפרופו דברים חשובים, להלן מקבץ סוגיות שעמדו בחודשים האחרונים על ראש שמחתנו: האם ההלכה מחייבת שחיילים יצאו כשחיילת שרה, יגידו בלב מלח-מים מלח-מים או יקפצו מול כיתת יורים. עסקנו ארוכות גם בסוגיית אילוף גרפיקאים לטשטוש פבלובי של תמונת אישה. צניעות זה בהחלט ערך חשוב, אבל נדמה לי שאפשר להסכים שהדיון (המאוד לא צנוע) כבר גלש מזמן אל מחוזותיו המיותרים.

אז נכון שיש דברים יותר חשובים, אבל מי אמר שזה זה או זה? לבחור בין העוף לאופציה האחרת חייבים רק בחתונות. ואם הצלחנו לפנות כל-כך הרבה מקום לכל אלה, באמת אי-אפשר למצוא מקום לדבר גם על חמלה ורחמים?

הקיץ האחרון העיר ערכים מתחדשים. כמגזר (אם עוד יש לנו כזה), עסקנו בעיקר בעיצוב מצגות שמוכיחות שכולם שמאלנים. אפשר לומר הרבה דברים בגנות המחאה החברתית, בעיקר נוכח תוצאותיה העגומות – המחייה התייקרה, מחירי הדיור נותרו כשהיו, ורק הקוטג' המסכן למד את הלקח, ולא מעז יותר ללבוש מדבקה שמתחילה בשש.

אבל עם יד על הלב? גם אם הביקורת מוצדקת, אי-אפשר להכחיש שפשוט נתפסנו לא מוכנים. מתישהו אימצנו בחום שני נושאים עיקריים: ארץ ישראל השלמה וצניעות, ושכחנו את כל היתר. צער בעלי חיים, למשל, זה איסור מהתורה. הוא ממש לא בעייתם הבלעדית של אלה שמגדלים ילד וכלב. בקיצור שולחן ערוך, שכבר מזמן קודם לדרגת תנ"ך, כתוב במפורש: "אסור מן התורה לצער כל בעל חי. ואדרבא חייב להציל כל בעל חי מצער"‏‏.

היכונו לתעודת אקו-כשרות

כשנהיה גדולים תהיה לנו תעודת אקו-כשרות - המקבילה הסביבתית של התו החברתי. בשקט-בשקט, יש רבנים שכבר מדברים על זה. בחברה עם כל-כך הרבה שפע, אפשר וצריך להעדיף מזון שהושג

במינימום סבל לבני אדם ובעלי חיים. אבל בינתיים, הדיונים בכנסת בנושא כלובי הסוללה נשארים ריקים, ואפרוחים בני יומם מתים לאט.

למען הסר ספק, אתם לא נדרשים להתפנות מעיסוקיכם החשובים ולהתחיל ללטף תרנגולות באופן פעיל. כל שצריך זה להתעקש על חקיקה חד-פעמית בנושא. להגיד בקול ברור שבטח שצער בעלי חיים זה גם עניינינו. ושגם אם אנחנו לא צמחונים, אנחנו לא מוכנים (זהירות, קלישאה מתקרבת) לבלוע את זה.

כתוצאה מכך, הצלחת שלנו תיראה בדיוק אותו הדבר, אבל בדרך ייגרם הרבה פחות סבל ליצורים חיים. זה באמת עד כדי כך פשוט. עניין של סדר עדיפויות.