ההגדה של ג'ונתן ספרן פויר

ההגדה של פסח זכתה כבר לאינספור גרסאות ומהדורות - מהן בעלות איורים מיוחדים, מהן הכוללות פירושים וביאורים חדשים ומהן ייחודיות בדרכן. השנה מצטרפת אל משפחת ההגדות זו שערך הסופר ג'ונתן ספרן פויר, ושעליה עמל שלוש שנים.

עוד בערוץ היהדות  - קראו:

• מטעמי צניעות: מסיבת בנות מצווה - בלי אבות
• בחנו את עצמכם: חידון התנ"ך לגולשי ynet
• בקרוב בתיכונים הדתיים: בגרות בחינוך מיני
  

ההגדה החדשה (בהוצאת כנרת-זמורה-ביתן) כוללת את הטקסט המסורתי, לצד קטעי פרשנות והסברים מודרניים - הרלוונטים במיוחד ליהודים במאה ה-21 בארצות הברית, בישראל או בכל מקום אחר בעולם. לכתיבת הקטעים החדשים היו שותפים הוגים יהודיים מרכזיים בארצות הברית, כגון ג'פרי גולדברג, למוני סניקט, רבקה ניוברגר ונתניאל דויטש.

קטעי ההגות מחולקים לארבע קטגוריות - בית המדרש, האומה, הספרייה ומגרש המשחקים - שבכל פעם עוסקים בעניין אחר מתוך ההגדה. קבלו הצצה ראשונה.

"מגרש המשחקים" על הקידוש

סדר פסח כשמו כן הוא: כל דבר מתנהל באורח מסודר, כמנהגו ובזמנו, לפי מסורת בת אלפי שנים. זה מפתיע, מפני שהעם היהודי אינו מפורסם כעם מסודר ומאורגן דווקא. אפילו אלוהים בכבודו ובעצמו נראה לפעמים כהולך בדרכים עקלקלות, כביכול אינו נוהג בדיוק לפי תוכניתו שלו.

והיא שעמדה (עיצוב: עודד עזר, מתוך ההגדה בעריכת ג'ונתן ספרן פויר)

אם תעבירו את מבטיכם סביב שולחן הסדר, תראו בלי ספק עד כמה העולם מבולבל וחסר ארגון. יש מן הסתם כתם כלשהו על המפה, ואולי אחת הכוסות אינה נקייה לגמרי. עוד מעט יתחילו דברים להישפך. אולי אתם יושבים עם אנשים שאינכם מכירים היטב, או אינכם מחבבים במיוחד, ולכן גם רגשותיכם מבולבלים במקצת. איש אינו אוהב את כל המאכלים המוגשים לשולחן; החדר חם מדי או קר מדי, בלי ספק, לטעמו של מישהו מהמסובים; ויש תחושה כללית של אי־נוחות. אולי מישהו לא התיישב עדיין, אף־על־פי שהסדר כבר התחיל, מפני שהוא או היא "בודקים אם האוכל בסדר", כלומר חוטפים נגיסה בשעה שהם אמורים להשתתף בקריאת ההגדה.

ככה זה צריך להיות. פסח הוא חג החירות, וגם אם הלילה הזה מתנהל על פי סדר מסוים, האנדרלמוסיה הכללית האופפת את הסדר משקפת את החירות שהכול ראויים לה, ושכה רבים לא זכו בה. מכיוון שכך רשאי כל אדם ואדם לבקש את סליחת המסובים בשלב כלשהו, לקום ולצאת בצורה מסודרת כדי לבדוק אם האוכל בסדר.

"הספרייה" על "וישמע אלוהים את נאקתם"

קפקא כתב ביומנו: "אתה יכול להרחיק את עצמך מסבלות העולם. הרשות נתונה בידך לעשות כן, והדבר הולם את טבעך. אבל אולי עצם ההתרחקות הזאת היא הסבל האחד שאתה יכול לחסוך מעצמך".

עשר המכות (עיצוב: עודד עזר, מתוך ההגדה בעריכת ג'ונתן ספרן פויר)

ה"אתה" שאליו פונה קפקא עשוי להיות הוא עצמו, או כל אחד מאיתנו. אבל, למרבה התדהמה, הוא יכול להיות גם אלוהי ספר שמות. הרי גם זה הולם את טבעו שלו, לשמור על ריחוק מסבלות העולם, ואין ספק שהוא רשאי לעשות כן. ודומה שהוא עושה זאת היטב, מתכנס בתוך שלמותו האלוהית המרוחקת, עד שהוא נעקר מתוכה כאשר מתגלים לפניו סבלות האנושות, בדמות נאקות וקולות שוועה.

השוועה יוצאת מן הנפש שהופשטה עירום ועריה, ותמיד היא התגלות. השומע את שוועת זולתו רואה כיצד הוא עצמו מתגלה בדרכים שאינן גלויות בדרך־כלל, קיצוניות, נטולות כל העמדת פנים וצליל דיבור. השוועה מושכת את השומע אל מקום פנימי ואינטימי, על אפו ועל חמתו - ודומה כי אלוהים של הפסוקים האלה אינו רוצה להיות במקום הזה; כולנו יכולים להבין מדוע הוא משתוקק להימצא במקום אחר, יהיה אשר יהיה. אבל הוא מגיע למקום הזה, כי ההתגלות הזעיקה אותו מהסתגרותו המרוחקת. לרוב מתפרשת ההתגלות כמעשה אלוהים לפני האדם, אבל כאן נעה ההתגלות בכיוון ההפוך. אלוהי ספר שמות אינו חופשי לעשות כרצונו בלי כל הגבלה, בסופו של דבר. הוא מרותק להתחייבות מוסרית, גם אם היא לובשת את צורת ההתגלות הלא־רצויה כדי להזכירו דבר.

הלילה אנו חולמים על חירות. אבל אם נחלום על חירות אלוהית, כביכול, המרחיקה אותנו עוד ועוד איש מעל אחיו, המסוגרת בתוך עצמה מחמת התעסקותנו היתרה בדימוי עצמי ובדרכים לקידום עצמנו ולהגנה על עצמנו, באים הפסוקים האלה להזכירנו מה אנו עלולים לאבד. אל המקומות הפנימיים והאינטימיים באות ההתגלויות הלא־רצויות אך ההכרחיות, ואם נסתלק מהמקומות האלה, יבולע לנו.

"האומה" על "בכל דור ודור"

מי אמר שיצאנו באמת ובתמים? "בכל אשר אתם שם, אתם עדיין במצרים", כתב מייקל ווֹלצֶר.

האם אתם חיים במקום שבו עובדים כמה אנשים בשתי משרות או בשלוש כדי לפרנס את ילדיהם, ולאחרים אין אפילו מקום

עבודה יחיד, ולוּ גם בשכר רעב? האם אתם חיים בקהילה שבה העשירים עשירים כקורח, והעניים מושפלים ונואשים? האם אתם חיים בין הסוגדים לעגל הזהב של החומרנות המופלגת, בין אנשים שילדיהם בורכו בשפע חומרי ובעוני רוחני? האם אתם חיים במקום שבו כל האנשים שווים, אבל אחדים שווים יותר?

באמריקה, שיעור האבטלה בקרב אפרו־אמריקאים כמעט כפול מזה של הלבנים. מספר השחורים בבתי הסוהר גדול פי-חמישה מזה של הלבנים. תמותת התינוקות בקהילה השחורה כפולה מזו שבקרב הלבנים. אמריקה היא ארץ של זהב, בפירוש, וליהודים היא נמל מבטחים. אבל היא לא קיימה עדיין את הבטחתה. והוא הדין בארץ המובטחת האחרת.

בישראל, ההכנסה החציונית למשק בית של האזרחים היהודים כמעט כפולה מזו של האזרחים הערבים, ושיעור תמותת התינוקות הוא פחות ממחצית השיעור בקרב הערבים. ישראל היא הנס הגדול ביותר שאירע לעם היהודי זה אלפיים שנה, והישגיה מדהימים - לא רק בהשוואה לשכניה - ובכל זאת, גם הבטחתה לא התקיימה עדיין. הסדר מציין את היציאה מהשפלת העבדות אל תפארת החירות, אבל לא הכול השתתפו במסע הזה. אין אדם יכול לאהוב את הזר כפי שהוא אוהב את שאריו, ובכל זאת, האין אנו מצוּוים עדיין להוציא כל אחד ואחד ממצרים?

"בית המדרש" על חד גדיא

"חד גדיא" פותח בגדי קטן אחד ומסתיים באל האחד. אין קיצורי דרך בין זה לזה. תחילה אנו פוגשים בחתול, אחריו בכלב, אחריו במקל, וכן הלאה. אפילו מלאך המוות חייב לחכות לתורו. אפילו אלוהים.

חסל סדר פסח (עיצוב: עודד עזר, מתוך ההגדה בעריכת ג'ונתן ספרן פויר)

מ"חד גדיא" אנו לומדים שאפילו מעשה אלימות פעוט עלול להוליך כל הדרך עד לאלוהים. והוא הדין

גם במעשה אהבה 
פעוט... כפי שהסביר פרנץ רוזנצווייג ביצירת המופת שלו בתיאולוגיה יהודית, כוכב הגאולה, "שום מעשה של 'ואהבת לרעך' אינו יוצא לריק... מפני הקישוריות הרצופה של כל הדברים". וכך, המצווה "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" (ויקרא י"ט, יח'), כרוכה בקשר הדוק ועמוק עם המצווה "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל־לְבָבְךָ וּבְכָל־נַפְשְׁךָ וּבְכָל־מְאֹדֶךָ" (דברים ו', ה').

ביהדות, כמו ב"חד גדיא", הדרך אל אלוהים היא דרך של פסיעות קטנות, ולא של זינוקים אדירים. איננו יכולים להגיע אליו במחווה מפוארת אחת, כשם שאיננו יכולים שלא להגיע אליו במעשים צנועים שבצנועים.

בדברי ההקדמה להגדה נכתב: "בעודכם קוראים מילים אלה - ואצבעותיהם המוכתמות בדיו של בני עמנו מדפדפות דפים מוכתמים ביין - נכתבות הגדות חדשות. וכאשר יהודים לעתיד יסבוּ לשולחנות לעתיד ויקראו בהגדות האלו, הגדות חדשות יוסיפו להיכתב. הן יוסיפו להיכתב עד שלא יוותרו יהודים שיכתבו אותן. או עד שתתגשם משאלת הדורות, ולא נצטרך עוד לומר 'לשנה הבאה בירושלים הבנויה'".