בין הצללים: שיחותיי עם החרדים החסויים
האברך שרוצה ללמוד מקצוע, האשה שחולמת לחבוש פאה, הבחור שצריך יותר משלוש פגישות עם בחורה בשידוכים. טלי פרקש מספרת על החרדים שלא מצאו אוזן קשבת במגזר שלהם. השבוע נכנס לחייה "זה שאין לנקוב בשמו" מספר חמישים
עוד בערוץ היהדות - קראו:
- איכות התפילה: מי יוכתר כבית הכנסת היפה בישראל?
- חרדית: ד"ר, תגיד שאני חולה. רק לא עוד הריון
אווה סנדלר: המשיכו את דרכם של בעלי וילדיי
השיחה מתחילה כמעט תמיד במילים: "את לא מכירה אותי, אבל קראתי את מה שכתבת - והחלטתי להתקשר". "אלה שאין לנקוב בשמם" מייבאים את סיפורי חייהם אל תיבת המייל שלי בהיחבא ובצנעה. רק שלא ידעו, שלא יגלו. מתנצלים, מגמגמים ותוהים בנימוס אם זה בסדר. אם זה לא מתאים, יחדלו.
בין חומות הכולל
הראשון היה אברך ממודיעין עילית, ממשפחה חשובה ונחשבת. הוא בכולל, לא בגלל שהוא רוצה. רק בשיחות
הטלפון בינינו הוא מעז להשתעשע ברעיון שאולי יום אחד ילמד באקדמיה, במכללה חרדית כמובן. ועם זאת, הוא יודע כי מדובר חלום רחוק. הוא לא יכול להתיר את החבלים הבלתי נראים הכובלים אותו לצורת חיים אחת ויחידה שנבחרה עבורו. המשפחה תגמור אותו, ואחריה הקהילה השמרנית כולה. אם רק יפקפק בחזון שיועד לו עוד בטרם עמד על דעתו, להיות גדול בתורה – יונף השוט. כל אופציה אחרת ונחותה ולא באה בחשבון.
חצי שנה לקח לאישה הראשונה להגיע. היא בת לחסידות סגורה ומאוד שמרנית, שיצרה קשר באמצעות מייל חסוי ממקום העבודה שלה, שעד היום אינני יודעת מהו בדיוק. "כמה שפחות תדעי, יותר טוב", כך היא אומרת - ואני מאמינה לה. החלום שלה, כמה אירוני, הוא ללכת עם פאה.
במגזר שבתוך המגזר שלה, ללכת עם פאה משול לנסיעה בשבת, ואולי אף גרוע מכך. והיא כולה קנאה. קנאה מהסוג המכלה של אישה שנאסר עליה להיות יפה, אלא דהויה, אפורה ו"מוגנת". סגורה ומסוגרת מפני השפעות העולם שנמצא סביבה, זה שמראה לה אופציות של חיים תורניים אחרים שלעולם לא תוכל לממש. והיא מאמינה ומתפללת שאולי לפחות לילדיה תהיה הזכות לבחור בחיי אמונה ושמירת מצוות כפי שיחפוץ לבם.
דברים שרציתם לומר
ואני, שלא בטובתי, הפכתי להיות מטפלת זוגית, יועצת חינוכית, מאמנת קריירה, פסיכולוגית וחברה טובה של
"אלה שאין לנקוב בשמם". למדתי בדרך הקשה, כי כל ניסיון לנטוע בהם את הכוחות להגיד "אני רוצה להיות 'בעל-בית'" (חרדי עובד הנחשב לנחות); "אני רוצה ללכת עם פאה"; "אני לא רוצֶה להיפגש רק שלוש פגישות עם בחורה, כי זה לא מספיק לי", או "אני רוצה את האפשרות ללמד את הילד שלי אנגלית" – עשוי להתרחש רק כסימולציה טלפונית בינינו.
יש דברים שאפשר לספר רק לי. לא לאבא ולאמא, לא לבן הזוג, ובטח שלא לראש ישיבה או ראש הכולל. ועם זאת, עבורם זה עולם ומלואו. כי במקומות הכי שמרניים שיש לחברה החרדית להציע - ויש לא מעטים כאלה - אין שום פתח לבחור בזרם אחר. הקוד החברתי של כל תת-זרם הפך כבר מזמן לתורה בפני עצמה, שעליה הם נדרשים "להיהרג ואל לעבור".
בעיניי הסוהרים החברתיים המנדים והמרחיקים, אי אפשר אחרת. לא קיימת מציאות של יהודי מאמין שאיננו חסיד; חרדית שמעדיפה ללכת עם פאה; חרדי שלא מוצא את עצמו בכולל. כפי שנולדת - תחייה ותמות, וכל ביטוי עצמי הכי פעוט וחסר ערך, כמו גרביים ירוקים, הוא סוף העולם. אופציה שלא קיימת עבור מי שחי תחת מערכת של כללים נוקשים שלא נובעים מההלכה, אלא מקהילה.
"זה שאין לנקוב בשמו" מספר חמישים
לכן, כל שנותר להם הוא להרים טלפון. פעמים רבות תהיתי מתי אוציא אותם לאור, אם בכלל. באילו נסיבות
ייחשף החוג החדש והחוששני הזה לעולם? אתמול, כשהאחרון ברשימה הארוכה הרים את הטלפון, חשתי שהגיע הזמן.
"זה שאין לנקוב בשמו" מספר חמישים הגיע עם בטן מלאה על הממסד שלא מאפשר לו לבטא את אמונתו היהודית, כפי שהוא רואה אותה. עשרים דקות חפוזות וגנובות של קול מהוסה. מקלט מדיני בטריטוריה שלא תשפוט אותו, תבקר, תגמד, תגיד שהוא לא חרדי - ואז תבטל את מאווייו במחי יד.
הכירו את "אלה שאין לנקוב בשמם". החרדים שרוצים להיות חרדים, רק אחרת.
לפנייה לכתב/ת 
