מצעד השרמוטות? מצעד האגואיזם
ה"שרמוטות" חושבות שמותר להן לדרוך על הציבור, ולהפגין בכך את התפיסה האנטי-יהודית, שהרי לפי היהדות כולנו רקמה אנושית אחת חיה. היכונו לשלב הבא: מצעד הצחנה ומחאת הנימוסים, כי לכל אחד יש זכות להסריח ולהגעיל את סביבתו
בעברי הממש רחוק, עשיתי טובה לחברה ומילאתי מקום לתקופה קצרה בגן ילדים. תוך כדי עבודה, שמתי לב שתמיד כשהילדים רוצים משהו, הם משתמשים בביטוי "בא לי". "אנחנו לא עושים בחיים כל מה שבא לנו", הייתי עונה להם. "אתם עוד תלמדו את זה כשתהיו גדולים".
עוד בערוץ היהדות - קראו:
- מטעמי צניעות: מסיבת בנות מצווה - בלי אבות
- בחנו את עצמכם: חידון התנ"ך לגולשי ynet
- בקרוב בתיכונים הדתיים: בגרות בחינוך מיני
מעניין מה חשבו לעצמם הילדים של אז ושל היום, כשצפו במצעד השרמוטות, או ליתר דיוק, מצעד ה"סתם כי בא לי להתפשט". אני יודעת מה חשבתי אני כשצפיתי בהן: לא יכולתי שלא להשתעשע במחשבה שיום יבוא ובאותו רחוב תצעד גם חבורת מעלי צחנה, שיעמדו על זכותם להסריח ברבים. שיום אחד תקום איזו מחאת פייסבוק שתקרא לציבור לבטל את עניין נימוסי השולחן, כי מי אנחנו שנעצור אדם בדרכו הייחודית אל האוכל.
מצעד השרמוטות הוא מיקרוקוסמוס של צורת ביטוי מערבית חולנית, העומדת בניגוד מזהיר לתפיסה היהודית הרואה בפרט חלק פעיל ממרקם חברתי, ולא אינדיבידואל מנותק במרחב, תלוש מסביבתו ומרוכז בעצמו.
תפיסת ה"שרמוטות" אומרת כי זכותן "לעשות מה שבא להן", ושכולם יקפצו. מותר להן לדרוך על הציבור, לרמוס את תחושותיו, להפגין אדישות למבוכתו של עורך הדין הדתי מהעבודה. לשוש אלי קרב במחשוף עצבני ובמכנסיים עם גזרה נמוכה מדי. הוא הרי חייב להתחשב בך וברצונך הפרטי להתהלך כזונה בתוך כלוב זכוכית. מצדך שימצא נקודה ניטראלית על הקיר ויבהה בה כל היום, למען תדע כל שרמוטה עבריה שזכותה להשפריץ סקס ברבים. ואם תרצה בכך, מותר לה גם לדחוף עוגת קצפת מול פרצופו של מישהו שעכשיו התחיל דיאטה. שישלוט בעצמו, השמן.
הלו, אתם לא חיים בוואקום
ביהדות קיים מושג שנקרא "טרחת הציבור". היטיב לתאר אותו פרופ' אסא כשר, אדם שדווקא מקפיד שלא להגדיר עצמו כדתי,
בישיבה שעסקה בכללי אתיקה של חברי כנסת: "יכול להיות מצב כזה שלא פוגעים בשום בן אדם בצורה דווקנית, אך פוגעים בכבוד הבריות", הוא מסביר. "אתה לא עומד לגלול את ספר התורה, אלא ספר התורה צריך להיות מוכן ופתוח במקום שבו קוראים עכשיו... להתחיל לגלול כשיושבים שם 200 אנשים ומחכים... זה לפגוע בכבוד הבריות. הוא לא פגע באף אחד... אבל הוא התנהג כלפי כל הקולקטיב הזה בצורה שלא מגלה כבוד".
מי שגדל בחינוך לא מערבי, תרצו - תקראו לזה דתי, לומד החל מינקותו שהוא לא חי בוואקום חברתי. שבחיים האמיתיים יש צביעות, יש טקט ויש לעשות דברים שאני לא כל כך אוהב, כי אני מכבד את הזולת.
אילולא היה נודף מהמצעד הזה ריח של התרסה והתגרות, ייתכן שהייתי אף צועדת בו בעצמי. אבל כל מה שעולה ממנו זה ניחוח אגואיזם אחד גדול; אדישות מופגנת וילדותית לרצון הסביבה, וכן, גם לחולשותיהם של חלק מהגברים.
נכון שלאף אחד אין זכות לגעת בהן בניגוד לרצונן, וזה אכן מזעזע שקורבנות תקיפה מינית מוצאות את עצמן תחת מתקפה על צורת הלבוש שלהן - אבל על העקרונות האלה אפשר להילחם גם כשלבושים. למרבה האירוניה, בעוד השרמוטות יוצאות נגד אנסים ומטרידים מינית - הן עצמן אונסות את הסביבה להביט בהן ולשים לב לקיומן.
יואילו השרמוטות לשאול את עצמן מדוע אין "מצעד השרמוטים". איך זה שכמעט ואין בנמצא גברים בעלי דחף בלתי מוסבר לחשוף את אזורי ערוותם לעיני כול באופן חופשי? אולי משום שזהו דחף נשי עתיק יומין. אולי משום שההיסטוריה מלמדת שאלו הנשים שתמיד היו מוכנות להציג את גופן לפרהסיה הציבורית, כדי לזכות בתשומת לבו של גבר, ולא ההיפך. ובמובן הזה, תפיסת העולם של השרמוטות מתקדמת בערך כמו זו של ילדה קטנה בגן, שמושכת בחצאית של הגננת וצועקת "בא לי על הצעצוע של יותם".
לפנייה לכתב/ת 
