אני האשם תמיד - וזה טוב

בזכות האשמה

אנו בפתיחת ספר "ויקרא" ופרשת קורבנות נוספת רובצת לפנינו: תורת העולה, תורת המנחה, תורת החטאת, תורת האשם, ותורת זבח השלמים.

• זמני כניסת שבת - ועוד על פרשת השבוע
  

עוד בערוץ היהדות  - קראו:

• חוקרים: גילינו את פרעה האמיתי
• עצה של ג. יפית: כך תמכרו את החמץ
• אל תשפוך חמתך על הגוים/ איתמר מרילוס   
  

קורבן האשם מעניין אותי, ותשומת לבי מופנית לצירוף השירי המובא בפתיחת החוק (ויקרא ז, א): "וְזֹאת תּוֹרַת הָאָשָׁם קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא". אני מודעת היטב לכך שלכל אחת מהמילים בפסוק יש משמעות הלכתית-פרקטית, ועדיין (ואולי אפילו בשל כך) אני נלהבת מהאפשרויות הנוספות, הרגשיות והמוסריות, הטמונות במילים אלה.

"תורת האשם" – יש לאשם תורה. ואולי, התורה כולה (ויאמר פרויד: התרבות כולה) - יסודה באשם. בלי מודעות לאשמה, בלי יכולת להרגיש אשמים, אין תורה, אין מוסר ואין יצירה תרבותית. ואולי על כן האשם - "קודש קודשים הוא". מפחידים אותי אנשים שלא מרגישים לפעמים באמת אשמים.

אלוהים התאהב בתהליך

תפיסת האדם כיצור חוטא נמצאת במוקד המדרש הבא (סדר אליהו רבה, פרשה ז): "זאת תורת האשם". כך אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל: בניי, אני הוא שאמרתי לכם אין חפצי אלא ברכה, ומי שאין בו עבירה. חזרתי בי בדבריי (ואמרתי): אפילו יעשה אדם מאה עבירות זו למעלה מזו ויחזור ויעשה תשובה, וישפיל את עצמו לארץ, ויראה את עצמו כאילו חציו זכאי וחציו חייב, ויראה את עצמו כאילו חייב באשם תלוי בכל יום, הריני עמו ברחמים ומקבלו בתשובה...כך אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל: בניי, עשו מעשים טובים והביאו שלמים ... והריני עמו בשמחה לעולם, לכך נאמר: "זאת תורת זבח השלמים".

בראשית הדרך קיווה אלוהים לקבל אותנו לחיקו מבורכים ונטולי עבירות. המדרש לא מספר מה היה האירוע הדרמטי שגרם לאלהים לחזור בו מתשוקתו הראשונה, ולקבל אותנו חוטאים, טועים ופשוטים לפניו. אלוהים התאהב בתהליך ולא בתוצאה, והוא רוצה אותנו בתהליך מתמיד של תיקון.

"ועל חטאים שהורי בוודאי חייבים עליהם אשם"

באיגרת משנת תר"ן, שאותה כתב ח.נ ביאליק הצעיר לחבריו, בהיותו תלמיד בן 17 בישיבת וולוז'ין, נמצא וידוי מצמרר. ביאליק מספר שהוא קץ בחייו, והוא כורך חוויה זו בחטאים שחטאו לפניו הוריו ומוריו. באומץ וביושר מזמין נער צעיר זה את המבוגרים בחייו להקריב לפניו קרבן אשם:

"מת לבי בקרבי... וגם אני הנני הולך למות... קצתי בחיי ואהיה עליי למשא... אך אתוודה-נא טרם מותי, אתן תודה על שגיאותי וחטאיי, כי מודה ועוזב ירֻחם, אכה כף על ירך ואתופף על לבי ואומר:

על חטא שחטאו אבותי באנס וברצון

ועל חטא שחטאו לפנַי באמוץ הלב

על חטא שחטאו לפני בבלי דעת

ועל חטא שחטאו לפני בגלוי שבסתר...

ועל חטא שחטאו לפני בדעת ובמרמה,

על חטא שחטאו הורי ומורי בזלזולי,

ועל חטא שחטאו בחזק-יד,

ועל חטא שחטאו בטפשות הלב,

ועל חטא שחטאתי ביודעים ובלא יודעים,

ועל כלם אֱלוהַּ סליחות סלח להם, מחל להם, כפר להם.

ועל חטאים שאני עולה עליהם עולה כליל...

ועל חטאים שלא אני חיב עליהם חטאת...

ועל חטאים שנתחיבתי עליהם רק יורד ויורד...

ועל חטאים שהורי בודאי חייבים עליהם אשם."

חטאים בגלוי שבסתר

כשלוש עשרה שנים מאוחר יותר, לבקשתו של יוסף קלוזנר, כותב אליו ביאליק מכתב אוטוביוגרפי, ולו כמה נוסחים. באחת הפסקאות הוא מספר סיפור על חטא "בגלוי שבסתר" שבו חטאו המבוגרים בחייו. מגיל צעיר מאוד גדל ביאליק כיתום בבית סבו, לפנינו סיפור אחד על מה שהתרחש שם:

"והנה 'אבות' נמצאים לי, דודים ובני דודים, קרובים ושכנים, מתחילים ללמדני דרך ארץ, כדין יתום. בן דוד אחד, בחור גדול, מושכני בחשאי לבית הכסא, משלשל מכנסי וחושף כותנתי, מלקני ושוחק, מלקני ושוחק – ואני מתבייש לגלות קלוני ברבים, יוצא משם ככלי מלא זוהמא, מתרגז ומתנקם בגלוי באנשים זקנים, נוקם עלבוני שבסתר בכל מעשי תעלולים... ופעמים אני פורש ובוכה בצנעה, שעה, שתי שעות, מין בכיה שקשה לי להטעימך טעמה".

הרב דרוקמן, קורבן אשם, וחטאים "בגלוי שבסתר"

לפני שבועיים נדרשנו כאן לסיפור הענקת פרס ישראל לרב חיים דרוקמן. לא אשוב לדון בפרטים (אתם מוזמנים לעיין בטור ההוא) רק אזכיר בקצרה שהרב דרוקמן היה ראש מרכז ישיבות בני עקיבא כשנודעו חטאים "בגלוי שבסתר" שביצע הרב קופולוביץ ראש ישיבת "נתיב מאיר" בתלמידיו.

הרב דרוקמן השעה, לזמן מה, את הרב קופולוביץ מתפקידו, ולאחר שהסיפור הושתק, חזר הרב הפוגע לתפקידו (ויש לחשוש שאף לסורו). לפני זמן לא רב, בשעה שהמשטרה טענה שיש בסיס להעמיד את הרב אלון לדין, הזמין אותו הרב דרוקמן לשאת הרצאה בפני תלמידיו והמליץ לתלמידים להמשיך ולהתייעץ עמו.

אני לא מנהלת שיחות עם תוקפי ילדים. אנשים שכאלה הם אנשים ערלי לב שהקהילה אמורה להיזהר ולהזהיר מפניהם. השיחה שאני מנהלת היא עם עצמנו, עם הקהילה, עם האנשים שאמורים להגן על חסרי הישע ולא עושים זאת, ועם האנשים שאמורים לדרוש מהם

להציע הגנה. ההתנהגות של הרב דרוקמן חמורה כיוון שהוא היה אמור (ועדיין אמור) להגן על החלשים ולהוקיע את התוקפים. לצערי הרב מאוד הוא עושה בדיוק ההיפך.

את פרס ישראל אני, אתה ואת מעניקים למי שאנו חפצים בכבודו. אם נעניק לרב דרוקמן את פרס ישראל, נצהיר על אדישותנו כלפי אנשים שמפקירים ילדים לתוקפיהם.

תראו את ביאליק, בהיותו בן 17 הוא קץ בחייו. מי יודע כמה נערים צעירים, בוגרי "נתיב מאיר" מסתובבים בעולם ולא יודעים את נפשם. הרב דרוקמן לא נתן מקום לזעקתם שנותרה מיותמת. מה נגיד על עצמנו אם נזכה אותו בפרס ישראל? כמה מבוגרי ישיבת "נתיב מאיר" ממשיכים להפיץ את עצומתם בעניין זה בדיוק. 

ובבית המדרש של הטוקבקים

א. תודה למברכים ולמברכות מן השבוע שעבר.

ב. את הטור כתבתי בעזרתה של חברתי הטובה, יונה ארזי, מרצה למקורות ישראל בתכנית "סוגיות חיים" של ההיברו יוניון קולג', ובבית המדרש "בינה". יונה מתמחה בכתבי ביאליק והיא הובילה אותי בנתיבי העושר העצוב של הכתבים המצוטטים כאן.