אל תשפוך חמתך על הגויים

ליל הסדר דאשתקד דמה מבחינות מסוימות לאלו של השנים שקדמו לו: השארתי את נטילת הידיים הראשונה לעורך הסדר, התמרמרתי על כך שאחינו בני עדות המזרח מנגבים חומוס ב"לאפה" בעוד שאני גורס מצה כחצץ בשיניי, והתנחמתי בכך שהיהודים היושבים בגולה יסבו פעמיים לליל הסדר.

עוד בערוץ היהדות  - קראו:

• בנפול אויבך תשמח: לבני הובסה, החרדים חוגגים
• צועדים לירושלים: עולים מארה"ב - למרות "המצב"
• מה נשתנה? המציאות, אבל לא ההלכה/ יוסי סופר
  

ובכל זאת, היה שונה הסדר הזה מקודמיו. לא אלאה בדברים, רק אומר כי הזדמן לנו לארח זוג גויים חביבים (לא אזרחים ישראלים) בביתנו למשך כמה ימים. הבעל מרצה להיסטוריה ואשתו מורה. בליל הסדר עצמו הם העדיפו לבלות במועדון תל-אביבי, כנראה בגלל שהיציאה ממצרים היא לא בדיוק קערת הסדר שלהם. רצה הגורל והזוג החביב, שסיים לקרוע את תל אביב, חזר לביתנו בדיוק בשעה שאנחנו שיחזרנו בפרוטרוט

את טקס קריעת הים והכרזנו בקול גדול ובהטעמה נאה את "שפוך חמתך אל הגויים אשר לא ידעוך".

מביך. זו כנראה התחושה המדויקת ביותר שבה אצליח לתאר את מה שהתרחש בשולחן החג. אמנם רוב הסיכויים הם שהשניים לא הבינו את פשר המילים, משום שדוברי עברית על בורייה ודאי הם לא היו, אבל חשבתי שאולי את המילה "גוי" הם מכירים. וגם אם לא, בכל זאת מדובר בחוויה מביכה - כלפי עצמנו.

כדרכם של יהודים, נמצא הפתרון האולטימטיבי והנמכנו מיד את קולנו כאשר קראנו את הפסוקים הללו שמקורם בספר תהילים. אבל הבושה הזו שחשתי המשיכה להטריד אותי זמן רב אחרי ליל הסדר. למה לשפוך את החמה על הגויים הנחמדים שהתארחו אצלנו? אפילו אם מדובר בגויים אשר "לא ידעו" את אלוהים, האם בשל כך צריך לקוות למותם? אני מכיר לא מעט אתאיסטים או נוצרים טובים.

אפשר כמובן לומר שאלוהים רוצה במותם והאינטואיציה שלי מוטעית, אבל אז איאלץ לומר שאלוהים הוא לא בדיוק מוסרי, בעיה קשה בפני עצמה. גם אם אאמץ את המסקנה שמדובר בגויים רשעים, מה היה עובר לי בראש אם איתרע מזלי להגיע לטקס נוצרי שבו נאמר "שפוך חמתך על היהודים אשר לא ידעוך", האם הייתי מקבל בלב שלם בתור אורח את הדקויות הללו כאשר היו מסבירים לי שהמשפט הזה עוסק רק ביהודים רשעים? מתקשה להאמין.

לא תמיד זה היה כך

בחינה היסטורית של ההגדה מצביעה על כך שפסוקים אלו הוכנסו להגדה רק במאה ה-11, בעת התרחשותם של מסעי הצלב באירופה. אין להם שום אזכור במשנה או בתלמוד בהקשר של ההגדה. אין בלבי היכולת לשפוט את אותם יהודים דוויים ומסכנים שנטבחו על-ידי נוצרים ובלהט הרגע

החליטו לבקש מאלוהים שישלח את כל הגויים לכל הרוחות. בכלל, צדקנות עושה לי פריחה בעור. ייתכן גם שבעבר רוב מוחץ של הגויים שנאו את היהודים, אבל נראה לי שהמקום שפסוקים אלה תפסו בעיצוב האתוס היהודי גדול מדי.

דוגמה נוספת מימי הביניים המבקשת להשפיל את הגויים כולם מצויה במנהגו של המהרי"ל (רבה של מיינץ בתקופת ימי הביניים) להניח על השולחן כלים של גויים שניתנו בידיו כמשכון, דווקא בליל הסדר וזאת בכדי להזכיר את הרכוש הגדול שהוצאנו מן הגויים ממצרים.

נראה לי שאפשר לתקן את המעוות באמצעות דחיקת פסוקים אלו מן ההגדה אל סופה, כפי שנוהגת הקהילה הקונסרבטיבית, ויש בכך אמירה סמלית של שימור המסורת לצד עמדתנו כלפי הפסוקים האמורים.

לחלופין, אפשר לקרוא במקומם תפילה חלופית, שנכתבה על-ידי ר' שמשון ורטהיימר, בן המאה ה-16:

"שפוך אהבתך על הגויים אשר ידעוך

ועל ממלכות אשר בשמך קוראים

בגלל חסדים שהם עושים עם זרע יעקב

ומגינים על עמך ישראל מפני אוכליהם.

יזכו לראות בסוכת בחיריך

ולשמוח בשמחת גוייך".