מה נשתנה? המציאות, אבל לא ההלכה

למה לבדוק חמץ עם נר? למה להגעיל סיר נירוסטה? ומי בכלל יושב בהסבה? רוב סעיפי השולחן ערוך מדברים על מציאות שונה בתכלית מזו שבה אנו חיים. במאתיים השנים האחרונות התאבנה ההלכה. המציאות, לעומתה, התקדמה בצעדי ענק

יוסי סופרפורסם: 28.03.12 , 09:21

גם בליל הסדר הקרוב יתבייש הילד הקטן לשיר את "מה נשתנה". הוא יסמיק, יביט נבוך בעיני היושבים סביב השולחן - ואנחנו, המבוגרים, נצטרך להצטרף אליו. זה יסיט את המבוכה האמיתית שלנו מן השיר הזה.

עוד בערוץ היהדות - קראו:

"הלילה הזה כולנו מסובים", נשיר במקהלה, תוך שאנחנו ישובים על כיסאותינו, לא מסובים בעליל. כדי להיות מסובים היינו צריכים לשכב על מיטות, מתחת לגב כרית ענקית, שעוּנים על צד שמאל. אם נסתכל בציורי משתאות רומאיים, נוכל לראות כיצד נהגו בני החורין אז, בימים שבהם השיר היה מסונכרן עם המציאות, כשאנשים שרו - וראו מולם אנשים מסובים.

ה"ישיבֶה בוּחר" של המשפחה אולי יניח על משענת הכיסא כרית, יעקם את גבו לאחור, וילעס את המצה שלו בלוליינות אולימפית. אבל גם הוא יודע שזה לא זה, והכרית היא רק כדי לא להסתכל לבעיה בלבן של העין.

בדיקת חמץ עם נר? למה?

הבעיה היא שההלכה שנכתבה לפני מאות שנים נשארה כפי שהיא, ואילו המציאות השתנתה לבלי הכר. והבעיה היא לא רק ב"מה נשתנה", עם זה עוד היינו חיים. היא רחבה מאוד. למשל, בהלכה כתוב לבדוק עם נר כדי שנוכל להכניסו לחורים ולסדקים, ואנחנו יודעים שהנר רק מפריע לנו. תנו לנו להדליק את האור בחדר, ונוכל לחפש בו חמץ טוב יותר מכל הנרות שבעולם.

סיר נירוסטה לא "בולע" ולא לועס. הגעלת כלים(צילום: משה כהן)

בהלכה כתוב שדופנותיו של כלי שבישלו בו חמץ "בולעות" (סופגות) מן המאכל, ואנחנו יודעים שסיר הנירוסטה שלנו לא בולע ולא לועס. בהלכה כתוב שצריך לאכול כחצי מצה בכדי לקיים מצוות אכילת מצה, ואנחנו תוהים איך כל כך הרבה נכנס בתוך זית אחד. האם ה"זית" הזה גדל בפוקושימה או בצ'רנוביל?

למעשה, אני מעריך שרוב סעיפי ה"שולחן ערוך" מדברים על מציאות שונה בתכלית מזו שבה אנו חיים. קצב השינויים הולך ומואץ, והפער הולך ומתרחב. אז מה הבעיה? נשחק ב"נדמה לי", נרחיב קצת (או הרבה) את ההגדרות של "הסבה", ובכלל – למה להתעכב על פכים קטנים?

ההלכה היא לא משחק ב"נדמה לי"

אבל זו בעיה. ראשית, אנו מחנכים את עצמנו ואת ילדינו לחוסר כנות. אנחנו זונחים את דרך גדולי ישראל, ש"מתוך

דעה

מיהו אורתודוכס

הרב יובל שרלו

"האורתודוכסיה בודקת מה ההלכה תובעת מאיתנו במציאות החדשה; היא מבוססת על הרגל ומחזוריות ותלמוד התורה". בעקבות פולמוס הניאו-רפורמים ב-ynet, הרב שרלו מציב את הגרעין המשותף לנאמני ההלכה

מיהו אורתודוכס

שיודעין בהקדוש ברוך הוא שאמִתי הוא, לפיכך לא כיזבו בו". במקרה דומה קרא לזה הרב חיים דוד הלוי זצ"ל "דובר שקרים לא ייכון לנגד עיניי". האם זו השפה הדתית שאנו רוצים להשתמש בה?

שנית, הפער בין ההלכה למציאות יוצר ניכור אצל המקיים. המחיר הדתי הוא בקיבעון של עולם דתי ריטואלי חסר משמעות, שמקיימים אותו בדביקות (לפעמים), אבל בלי לב. לחלופין, הניכור עלול להביא לזניחת ההלכה ולאימוץ דרך חיים אחרת.

ובכלל, מי שאוהב את ההלכה איננו יכול לעבור לסדר היום על כבודה הרמוס, ועל הפיכת חוכמתנו ובינתנו לעיני העמים לסוג של משחק ב"נדמה לי". כך, כמו שקורה לא פעם, דווקא מי שמצטייר כמערער - הוא המגן האמיתי, והמסרב לשנות כקוצו של יו"ד - אינו אלא פוגע.

ומעל הכול, בכל הדורות הקפידו חכמי ההלכה להתאים בין ההלכה למציאות בשטח. חכמים אלמוניים ביטלו את "שבכל הלילות אנו אוכלין בשר צלי שלוק ומבושל, הלילה הזה כולו צלי", הכתוב במשנה, משום שלא היה עוד בשר צלי של קורבן הפסח. אך במאתיים השנים האחרונות התאבנה ההלכה - מבוצרת, מתגוננת, מתנהלת באסטרטגיית "אף שעל", והיא כמעט שאינה מאפשרת התאמה. המציאות, לעומת זאת, התקדמה בצעדי ענק, והשאירה את ההלכה הרחק מאחור.

המדרון החלקלק? המדרון החמקמק

כאן יבואו השאלות הרגילות - שאלת הסמכות: מי אתה שתשנה את ההלכה? (ואנוכי תולעת ולא איש). האם לא ראוי שגדולי ישראל יעשו את זה? (ראוי בהחלט, אבל הם לא עושים...) האם כל אחד יכול לפסוק הלכה? (לא, רק מי שלמד ויודע).

או שאלת המדרון החלקלק: אם נשנה את "מה נשתנה", אנחנו עלולים לוותר על "יקום פורקן" שבו אנו מברכים את ראשי הגולה בבבל, ומי יודע לאן נגיע (יש סכנת מדרון-חלקלק בשימוש יתר בטיעון המדרון החלקלק).

או שאלת הדרך: אז מה אתה מציע? איך אני אוכל לעשות זאת, אם הרבנים לא כותבים לי ספר הלכה שבו הם יבצעו את ההתאמה הזו? (שאלה טובה, ואני מציע להפנות אותה לרבנים).

אני סבור שאי אפשר שלא לנקוט עמדה. כל מעשה שלנו הוא בחירה בין שמירה דקדקנית של מה שכתוב בספר, על חשבון העקרונות ההלכתיים - לבין שמירה דקדקנית על העקרונות, על חשבון מה שכתוב בספר. בואו נסתכל למציאות בעיניים, נקבל אותה, נשפר אותה במקום שבו אפשר, אבל את ההלכה שלנו ננסח בהתאמה אליה. ובמקרה שלנו, נתחיל להסב, או שנפסיק לומר "הלילה הזה כולנו מסובים".