לחוּמרה יש מחיר
"אני מצטער, אבל לא אוכל לאכול אצלך בפסח, כי המנהג שלנו הוא שלא לאכול אצל אחרים", אומרים הצדיקים של פסח, שנהנים להראות שהם יותר מקפידים. אבל עדיפים עליהם בהרבה מי שמקפיד להחמיר באהבת הזולת ובשמירה על כבודו
ידיד שלי סיפר לי את הסיפור הבא: בחול המועד פסח נכנס לביתו דודו, וביקש כרך מסוים מן הש"ס. הוא התפלא, ושאל: "האם לך אין בבית ש"ס?" והדוד ענה, בלי להתבלבל: "אני מחמיר שלא להשתמש בספרים שלא בדקתי לפני פסח, שמא יש בהם פירורים. אבל אתם הרי לא משתמשים בש"ס, ואין חשש של פירורים אצלכם...".
עוד בערוץ היהדות - קראו:
- היהודים האבודים במיאנמר: לאלוהים קוראים פטיאן
- והיא שעמדה בדואט: גלעד שגב ועמירן דביר כל מה שרציתם לדעת על פסח - פה!
ויש צדיקים אחרים שאומרים "אני מצטער, אבל לא אוכל לאכול אצלך בפסח, כי המנהג שלנו הוא שלא לאכול אצל אחרים". זה לא שהוא חושד במארחיו כמי שיאכיל אותו חמץ, חלילה, אבל זה מסמן אותו כצדיק גדול ואת המארח כסתם אדם. ועל אלה כבר נאמר: "המתכבד בקלון חברו".
חומרה וקוץ בה
פסח הפך מחג החירות לחג החומרות, ואלו גובות את מחירן. כשאתה קונה שמן אגוזים במחיר משולש משמן סויה, אתה מחמיר שתי חומרות: להחשיב סויה כקטניות, אף שלא היו
בזמן הגזירה (הרב משה פיינשטיין סובר שאין לאסור), ולהחשיב שמן המיוצר מקטניות - כאסור (הרב אברהם יצחק הכהן קוק התיר).
החומרות עולות לך כ-25 שקלים לליטר שמן בממוצע. משפחה ממוצעת משתמשת בפסח בכחמישה ליטרים, וזה אומר שהחומרות הללו עולות לך 100 שקל נוספים, בערך. אם זו הוצאה שולית ביחס למה שאתה מרוויח – שיהיה לך לבריאות. אם כל חודש אתה תורם פי חמישה מכך לצדקה – יערב לך שמן האגוזים ותזכה לטוב הצפוּן לצדיקים לעתיד לבוא. אבל אם עוד לא תרמת חבילת מזון לנזקקים בסך 100 שקל כי זה נראה לך קצת מוגזם – החומרה שלך באה על חשבון משהו חשוב הרבה יותר. ואם חסר לך הסכום הזה כדי לקנות מזון בסיסי לילדים שלך – אתה ממש פושע. חז"ל התירו להאכיל דמאי לעניים, וקבעו בזה כלל – השכבות החלשות בחברה לא צריכות להוציא הוצאות על חומרות.
מה זו חוּמרה טובה?
עדיף בהרבה, מכל הבחינות, מי שמחמיר שלא להעליב אדם אחר. מי שמוכן לבטל לימוד תורה ובלבד שלא יפגע בזולת. מי שעושה כל מאמץ שתורתו לא תהיה על חשבון מישהו אחר. מי שמחמיר בלהאיר פנים לכל אדם. אלה הן חומרות ראויות.
אם אתה מחמיר שלא לאכול מוצרים המכילים שמן סויה, אבל יודע שכבודו של החבר שלך חשוב
יותר, ומסוגל לוותר על החומרות שלך כדי לקיים "אהבת ישראל" אמיתית – זה נקרא שמירת פרופורציות.
חומרה היא טובה כשאתה מחמיר לעצמך, כשהיא לא על חשבון דברים אחרים, וכשאתה יודע מתי אתה סוטה ממנה.
הצדיקים הללו של דורנו, המוכנים לדרוס כל אדם וכל ערך כדי לקיים את חומרתם, הם אלו שנביאי ישראל זעקו כנגדם. "למה לי רוב זבחכם?" במקום זבח טוב תתחילו להיות אתם אנשים טובים. תחמירו באהבת הזולת, כי זה מה שריבונו של עולם רוצה.
לפנייה לכתב/ת 
