תזכרו את סבתא הניה גם אחרי יום השואה
יש לה כסף לאוטובוס, אבל אין לה מושג מה זה כרטיס חכם. יש לה משקפיים, אבל אין לה מה לקרוא בעיתון. יש לה נכדים, אבל אין לה פייסבוק. סבתא הניה מתגעגעת לעיירה היהודית שידעה לכבד את זקניה, ולערכים שהנחילו כבוד לעבר ולמורשת
עוד בערוץ היהדות - קראו:
- המוהל המפורסם צייץ: לתינוק היה פין ננסי
- דתיים, מה קפצתם להגן על אייזנר?/ עינת ברזילי
- תוקפים את אייזנר - ומכוונים אלינו/ אורי אורבך
הניה לא נוסעת באוטובוסים. דווקא יש לה כסף לנסיעות, ועד לא מזמן גם נסעה דרך קבע באוטובוס, אבל עכשיו הנהג לא מביא לה יותר כרטיסייה. "אין כרטיסיות", הוא מסביר לה. "יש רק כרטיס חכם, שצריך רק להטעין אותו בכל פעם מחדש".
אין לה מושג מה הוא רוצה, ולאן היא צריכה ללכת, ועם מי היא צריכה לדבר, ומה הבעיה לקנות כרטיסייה כמו תמיד? למי הפריעו הכרטיסיות הרגילות? אז היא לא נוסעת יותר באוטובוסים.
הניה מרגישה בודדה
להניה קר בבית. לא מפני שאין לה כסף לחימום. דווקא היה לה תנור, אבל הוא התקלקל. היא רצתה לתקן אותו, וקראה
לבן הגדול שלה שיעשה משהו, אבל הוא רק הסתכל ואמר שחבל לתקן. זה תנור ישן, ואין מי שיתקן אותו. וממילא הרבה יותר יעיל לזרוק את התנור הזה לפח, ולקנות משהו אחר במקומו. לא תנור אחר, כמובן. לא מייצרים כאלה כבר מזמן. אז הוא קנה לה מזגן מפוצל עם שלט חכם, ולה לא נעים לה לחיות בתחושה שהשלט חכם יותר ממנה.
הניה מרגישה בודדה. יש לה ילדים ונכדים, אבל הם לא כל כך באים לבקר. הקטנים מגיעים מדי פעם, כי סבתא מביאה להם שוקולד. אבל בשביל הגדולים יותר היא כבר לא אטרקטיבית. היא זקנה, לא שומעת טוב, קשה לדבר איתה, וממילא גם אין על מה לדבר איתה. בתחומים שמעניינים אותם, היא לא מבינה כלום. גם אין להם מתי לבוא אליה, כי בכל פעם שאמא מציעה להם לבקר את סבתא הניה – זה אומר להפסיד פרק בסדרה שאסור לפספס, ובטלוויזיה של סבתא קולטים רק ערוץ 1 ו-2, וגם זה בקושי.
הנכדים, מצידם, לא מבינים למה חייבים ללכת עד לבית של סבתא. שתיכנס לפייסבוק ויהיה אפשר לדבר איתה חופשי מהבית.
מצב הרוח של הניה על-הפנים. יש לה טלוויזיה, והטלוויזיה הזאת הייתה משעשעת אותה פעם, אבל עכשיו עושה לה רע לצפות. ממוצע הגילאים של אלה שמופיעים על המרקע, נמוך מהגיל שלה במשהו כמו שישים שנה. גם אילו הייתה מבינה מה הם אומרים ועל מה הם צוחקים, זה לא היה עוזר; הניה מרגישה לא שייכת. העולם שייך לצעירים, והיא אורחת בלתי רצויה בו.
אותה חינכו שסבא יודע הכל
ומה שהכי מדכא את הניה, הוא העובדה שלא תמיד היה כך. היא עוד זוכרת מה היה אצלה בעיירה, שם מנהיג הקהילה
היה הרב הזקן. כולם סרו למרותו, ואיש לא העז לקרוא לו "פרימיטיבי", "מיושן", "מהדור הקודם". אדרבה, ההשתייכות לדור הקודם הייתה מחמאה, אות כבוד.
אז, לפני הרבה שנים, סבא היה ראש המשפחה, הסמכות העליונה, המנהיג הבלתי מעורער. גם אם היו מגיעות לעיירה המצאות מודרניות שהישישים לא ממש הבינו, זה לא היה הופך אותם לבורים. חוצפה לדבר ככה על סבא! חושבת הניה. סבא יודע הכל. הוא יודע את הדברים החשובים באמת. החברה אינה יכולה להרשות לעצמה לרוץ קדימה, ולהשאיר את הזקנים מאחור. זה בלתי אפשרי, הרי הם אלה שקובעים כיצד החברה תתנהל.
הניה גם זוכרת את הערכים שעליהם חונכה: כבוד למורשת, לעבר, להיסטוריה. היא ידעה שעם ישראל לא יתקיים בלי לזכור את עברו, בלי להיות מחובר לשורשיו. בחינוך שקיבלה הוטמעו בה חלומות על מציאות מתוקנת וטובה יותר לעם היהודי, חזון אחרית הימים, שלא יוכל להתממש בלי זיכרון העבר. זאת הייתה מציאות החיים.
אוי למנותקים מהתרבות היהודית
איש בעיירה של הניה לא חשב שהתרבות היהודית תקועה בעבר, לא מתקדמת, בלתי רלוונטית. הזקנים היו רק חלק מתרבות כוללת שיודעת לכבד את עברה. נציגים של שרשרת הדורות הארוכה, שאם לא נהיה מחוברים אליה, לא נוכל להמשיך אותה.
הניה, אגב, גם לא קוראת עיתונים. דווקא יש לה משקפיים שמגדילים לה את האותיות הקטנות, אבל ממילא אין מה לקרוא. היא יכולה לקרוא היום בעיתון שחייבים לדאוג לניצולי השואה, אבל היא הרי יודעת שהכל שטויות. עוד יומיים ישכחו הכל, וימשיכו להתייחס אליה כמו אל האדם הקדמון.
לא עוזר לה שלמשך יום אחד מופנות כל העיניים לכיוונה, אם ביום הבא היחידה שתביט בה תהיה הפיליפינית. אמנם כולם מאשימים את הממשלה והאוצר, אבל הניה יודעת את האמת: הבעיה מתחילה בתרבות שדורסת את עברה. אותה תרבות שלועגת לישן רק מעצם היותו ישן.
היום כולם זוכרים את הניה, אבל מחר שוב ישכחו, כי הרי למי אכפת מה היה אתמול.
לפנייה לכתב/ת 
