"מה כדאי לי להיות בצבא?"
טייס, נהג בטנק או אולי מרגל במדינת אויב? בנה בן ה-9 של נירית צוק רק שאל בתמימות מה כדאי לו להיות בצבא, והציף אצלה את כל החששות והפחדים שיש לכל אם בישראל. בקו התפר שבין יום הזיכרון ליום העצמאות היא רק מתפללת שיום אחד זו תהיה שאלה שלא תעורר אימה
"אמא, מה כדאי לי להיות בצבא?"
בסך הכול הוא ביקש לנהל איתי שיחה תמימה. "אמא, מה כדאי לי להיות בצבא?", שאל. ככה סתם, כאילו הוא מברר איזה חוג יש לו היום.
"אה...לא יודעת", חייכתי תוך כדי גמגום. "זו שאלה שצריך לחשוב עליה, ואתה עדיין צעיר מדי בשביל זה".
"אולי אני אהיה נהג בטנק?", הוא התלהב, "נהג בטנק זה מגניב".
לא, זה לא רעיון כל כך טוב", מלמלתי, נזכרת באח של חברתי שאיבד את חברו הטוב בהתהפכות טנק שבו הם נסעו.
למה?", הוא מתעניין, ואני רואה בעיניו שהוא מצפה לתשובה רצינית.
"כי... כי…", אני לא מצליחה למנוע את הגמגום, "נהג בטנק זה קצת מסוכן".
"אז אולי אהיה צנחן? אני פשוט אעמוד ככה", הוא מדגים ונעמד על שפת המדרכה, "וכשיגידו לי לקפוץ אני אקפוץ".
"לא, לא", אני עונה, בזמן שאני מזיזה אותו אחורה במהירות, לפני שתחלוף מכונית בכביש. "אין לך רעיונות אחרים?".
הוא מהרהר בקול רם, "אני אגור במדינת אויב ואקשיב לכל מה שהם אומרים. ואז אני אהיה...".
"מה פתאום?!", אני יורה מיד, קוטעת את דבריו.
אז אולי אהיה טייס?", הוא מציע.
אולי תהיה מפקד?", אני שולפת לפתע, ורואה לנגד עיניי את אבי, שהיה מפקד בחיל האוויר במשך שנים. "תהיה כמו סבא, תפקד על חיילים, תתקן מטוסים. כאלה".
לא יודע", הוא מהסס, "כל היום אני אצטרך לצעוק על החיילים שהם לא עושים מה שאני מבקש, וגם אצטרך לשמש דוגמה ולעבוד קשה. זה לא נשמע לי רעיון טוב בכלל", הוא משתתק.
"אבל לא כל החיילים מתים, נכון?"
"אז מה אני אהיה, אמא?", הוא שואל מוטרד, "על כל דבר את אומרת שזה מסוכן".
"אה", הוא ממשיך את קו המחשבה שלו בקול רם, "זה מסוכן כי יש חיילים שמתים?".
גוש קר עולה לי מהבטן ומטפס עד הגרון. אני מרגישה כאילו עוד שנייה אני נחנקת.
"אמא, אבל לא כל החיילים מתים, נכון?", הוא שואל ומביט בי, פוער מולי זוג עיניים תמימות.
"לא, מה פתאום, בטח שלא", אני אומרת, מדברת מהר בלי יכולת לעצור לרגע, "הנה, גלעד שליט היה בשבי וחזר, ועכשיו הוא בבית שלו".
"כן", הוא אומר, "אני יודע. אבל רון ארד לא חזר".
אני שותקת. גם הוא שותק. "למה בעצם אנחנו צריכים צבא?", הוא שואל בתמימות.
"אנחנו צריכים צבא כי הצבא הוא דבר חשוב מאוד", אני מסבירה, "הצבא שומר עלינו ועל המדינה".
מתי אמהות יוכלו לישון בלילה?
אני מתכנסת במחשבות שלי. צד אחד בי אומר שהדרך בה ניהלתי את השיחה היא לא בסדר, שאני צריכה לחנך את בני לאהבת הארץ, לפטריוטיות, לרצון לתרום בשמחה. אבל הצד האחר, אגואיסטי ומפוחד, זוקף ראשו המכוער. אני מנסה להירגע ולהגיד לעצמי שהקונפליקט הזה מיותר כי הילד רק בן תשע, אבל אני כבר יודעת מחברות שגם ילדים גדולים יותר מתחבטים בשאלה, וככל שהם מגיעים לגיל הגיוס היא הופכת לקשה יותר ויותר. המחשבות האלה מלחיצות אותי כל כך, עד שאני מחפשת דרך מילוט.
"עשית שיעורים היום?", אני שואלת.
"לא", הוא משיב בפשטות.
"נו, באמת", אני כועסת, "אז בוא נחזור הביתה ותכין שיעורים".
אנחנו חוזרים הביתה בשתיקה, הוא שקוע במחשבות ואני מלטפת את ראשו, מתביישת בעצמי.
זו לא דרך להתחמק, אני יודעת. השיחה הרצינית בנושא הזה תגיע מתישהו, גם את זה אני יודעת. אני מנסה להתכונן אליה ולחשוב על תגובה ראויה יותר בפעם הבאה. אבל המחשבות על הנושא מעוררות בי אימה, ובינתיים אני לא מצליחה לאתר שום דרך פעולה.
ומכיוון שאני חייבת לעשות משהו, אני פשוט מתחילה להתפלל. בליבי. אני מתפללת שיגיע השלום. די, חיכינו יותר מדי שנים, איפה הוא?
כשהייתי קטנה אמרו לנו שבטח כשנגדל כבר לא יהיה צורך בצבא, "יהיה שלום עם העולם ולא נצטרך יותר חיילים", אמרו. אז זה היה נראה כל כך הגיוני ואני לא מאמינה שחלפו מאז כל כך הרבה שנים. נדמה שהשלום רק הולך ומתרחק מאז. אני מנסה לחשוב חיובי, על אף המציאות המתעתעת. אני רוצה להאמין שאולי יום אחד זה בכל זאת יקרה. אולי יום אחד יהיה שלום ואמהות של ילדים, בני תשע ובני 18, יצליחו לישון בלילה. הלוואי.
הכותבת היא מייסדת ומנהלת פורטל "עשר פלוס", מגזין אינטרנט חדש וייחודי שעוסק בגיל ההתבגרות
לפנייה לכתב/ת 
