מדינה בלי ערך
"אחד בשביל כולם" זה כששחקני קבוצה מצטרפים לחבריהם בקרב אגרופים נגד היריבה, ו"חופש הפרט" זה כשנער מקיים יחסים לאור היום בחוף הים. נדמה שישראל ספוגת הערכים נעלמה. לאחר יום העצמאות תשע"ב - מה יש לה להציע?
שמי הוא אי"ה - ארץ ישראל השלמה.
זהו השם שנתנו לי הוריי, והוא מתאים לי ככפפה. אני אוהבת את מדינת ישראל אהבת נפש. אם ישאלו אותי מה אני, אענה ללא היסוס - ישראלית. נולדתי ישראלית, וכך הרגשתי בכל נסיעותיי בעולם. חזקה. אמיצה. לוחמת. לא מפחדת מכלום. יודעת שיש לי גב חזק, וצבא שלא משאיר אף אחד מאחור.
עוד בערוץ היהדות - קראו:
- ואם לא הייתה מדינה יהודית/ חמישה תסריטים בידיוניים
- בחנו את עצמכם: חידון התנ"ך של ynet
- על העיוורון ההלכתי: כך החמצנו את הנס
אני כה ישראלית, שחברים שלי צוחקים שניתן לשנות את שמי לישראלה או ציונה. והציונה שבי בוכה בכל פעם שאני מלמדת את ילדיי על כ"ט בנובמבר או על קום המדינה. אני דומעת אינסטינקטיבית למשמע קולו של בן גוריון, כשהוא "מכריז בזאת על הקמתה של מדינה יהודית בארץ ישראל. היא מדינת ישראל".
סיפורי הגבורה שגדלתי עליהם, נטמעו אל תוך עורקיי, ובדמי זורם המנון האצ"ל, יותר ממה שאני מוכנה להודות. אני מגדלת את ילדיי כמו שגידלו אותי, להיות אסירת תודה לאלו שבזכותם אנחנו פה. כל אותן משפחות שנתנו הכל כדי להיות עם חופשי בארצנו.
שמי הוא אי"ה - אם ירצה השם.
זהו השם שנתנו לי הוריי, והוא מתאים לי ככפפה. כי אמונתי אומרת לי שאני בתו של השם יתברך בדיוק כמו שאני בתם של רחל ויוסק'ה.
היום, יותר מתמיד, אני יודעת שנולדתי יהודיה. וגם החלק הזה שבי זוכה לגב איתן - ארבע אמהות, שלושה אבות, שני לוחות הברית ואחד - הרחמן אין סוף ברוך הוא.
אין מאבקים בין שני הצדדים שבי. הם חיים בהרמוניה מלאה, כשני צדדיו של מטבע. אני מאמינה בהכרזתו של בן גוריון, שזוהי מדינה יהודית, שהרי ללא הבטחתו של השם לאברהם אבינו, אולי באמת היינו לוקחים את הצעתו של הרצל ועוברים לאוגנדה.
הארץ שנטשה אותי
צר לי לומר זאת, אבל זוהי השנה הראשונה שנמלאתי עצב לקראת יום העצמאות. יש לי הרגשה שהישראל שלי נעלמת. חומקת מבין האצבעות כמו חול ים. האידיאלים שספגתי על ברכי סבי נחשבים היום לחסרי תועלת, כמו סלולרי ללא מסך טאץ'.
אני עצובה כי אנחנו כבר לא מי שחונכנו להיות. היום אנחנו כבר לא יכולים להגיד שלא משאירים פצועים בשטח. פאניה פייזילברג ובתה שנפגעו והופקרו בתאונת פגע וברח יכולות להעיד על ההפך. נר ה"יזכור" שלנו כבה נוכח שריקות בני הנוער שלנו, שהריעו בהתלהבות למראה שחקן בבגדי קאפו יורה ל"יהודי" בראש. כאילו הם צופים בהדחה מבית האח הגדול. מורות ומנהלי בתי ספר מחנכים את התלמידים לומר "טעיתי", אבל ברגע האמת מפילים את אשם חוסר החינוך של אותם ילדים ממש על "הכיבוש".
"אחד למען כולם" נמצא אך ורק במגרשי הכדורגל, כשהשחקנים מתאחדים עם חבריהם לספסל לקרב אגרופים אלים ומבייש. ערבות הדדית מתפוגגת ו"חופש הפרט" מרים ראש ומתקיים רק כאשר נער בוחר לקיים יחסים עם אלמונית בין הגלים באור היום.
וכל אלו, רק מהחודש האחרון.
אדמתי בוערת
כשאני מסתכלת על ילדיי, חושבת איך לחנך אותם, אני נתקלת בבעיה. אני לא יכולה להשתיק את כאב נטישת ארץ ישראל השלמה. לא אני נטשתי אותה, אלא היא אותי.התורה מציעה לילדיי את אותם ערכים שהיו למשה רבנו, היא מעניקה לחיי יציבות. והיא עומדת איתנה לאבותיי ולי, לאורך שנים. והישראלה שבי בוערת. רוצה גם היא לתת לילדיי משהו משלה. אבל מה יש לה להציע להם - דבר מה שאינו כקופון פג תוקף? את האח הגדול? פייסבוק ואנגרי-בירדס? אפילו לים או למגרשי הכדורגל כבר אי-אפשר לקחת אותם. עצוב לומר, אבל נדמה המופת הישראלי האחרון שנותר ללא שינוי הוא הפרסומת של יעקב טרנר למוזיאון חיל האוויר.
אין לי ארץ אחרת. אבל אל תטעו - אדמתי בוערת.
