"זה בוודאי המקום": זה בטוח הסרט
מה שנראה בתחילה כצילום מהפנט עם עלילה מלאה חורים, מתגלה כיצירת מופת שנותנת לצופה להרכיב את הפאזל כראות עיניו: "זה בוודאי המקום" - אחד הסרטים המבריקים של השנה
במהלך "זה בוודאי המקום", בערך באמצע הסרט, אנו מתלווים לגיבור שייאן במלון דרכים זול. בלובי, גבר ואשה משועממים בגיל העמידה בונים פאזל על דלפק הקבלה - פאזל וחור במרכזו, שאמור להצטרף אל אלו הממוסגרים האחרים שעל הקיר. זוהי סצינה מעוצבת להפליא, אולם אין לה חשיבות מיוחדת מבחינת הסיפור - היא רק עוד חלק בפאזל הקולנועי שעיצב הבמאי פאולו סורנטינו, פאזל רב חלקים - כל אחד מהם צבעוני ויפהפה. לא תמיד הם מתחברים לכדי תמונה שלמה.
ביקורות סרטים אחרונות בערוץ הקולנוע של ynet:
"זה בוודאי המקום" הוא פאזל שלא ניתן להשלימו. בכל פעם שתנסו להרכיב אותו, משהו יחסר. בכל פעם שתמלאו את החסר, חלק אחר יבלוט החוצה. דומה כי זה לא נוגע כל כך לסורנטינו, שמשקיע מאוד בעיצוב החלקים, פחות בחיבור ביניהם; נשאב אל תוך הסצינות כיחידות אוטונומיות, פחות למבנה הקוהרנטי אליו הן אמורות להתכנס. התוצאה היא סרט יפהפה - אבל לא פשוט להכלה.
אי אפשר שלא להתרשם מעבודת הצילום הנהדרת של לוקה ביגאצי (הצלם הקבוע של סורנטינו) ב"זה בוודאי המקום", ומנגד - לפחות בצפייה ראשונה - מחלחלת תחושה שמול פריימים מעוצבים לעילא, העלילה לא מהודקת ומלאת חורים. האסתטיקה מהפנטת, גם הפסקול מושקע, אולם הסיפור לא מחזיק - כאילו ששלושת אלמנטים אלו, מהם נארגת יצירת קולנוע, מסתבכים לכדי פלונטר בלתי פתיר, אולי אפילו סתמי.
ואכן, סורנטינו מציג בו דרך לא מקובלת לספר סיפור, כמערכת נרטיבית הנבנית מלמטה למעלה. הבמאי האיטלקי רואה בכל אחת מהסצינות בסרט מיקרוקוסמוס שיש להעניק לו נפח וחיים משל עצמו. וסיפור המסגרת? הוא כבר נרקם בעצמו בראשם של הצופים, כחלק מתהליך עיבוד המידע שמוקרן על המסך.
בכך משנה סורנטינו כיוון מ"האלוהי" (2008), סרטו הקודם נוטף הציניות, שנסמך על קורותיו של ראש ממשלת איטליה המושמץ ג'וליו אנדראוטי. ולא שאין עלילה ב"זה בוודאי המקום". היא פשוט גמישה למדי. הבמאי יכול לעשות בה כבשלו, וכך גם אתם.
אושוויץ על הדרך
העלילה המופרכת משתרכת בעקבותיו של שייאן (שון פן) - כלומר, שייאן והסטרולר שלו - אותו הוא גורר כמעט לכל מקום. מדובר ברוקר מזדקן, מאופר בכבדות ובעל רעמת שיער שחורה (א-לה רוברט סמית', סולן הקיור). אולם מתחת לשכבות המסקרה, שוכנת נשמה תמימה של ילד בועה נרקיסיסט, איטי מחשבה ורפה לשון, שנתקע איפשהו בשלהי גיל ההתבגרות, מנותק מעולמם של המבוגרים.
הצלחת העבר איפשרה לו להקים לעצמו מקלט מהמציאות בווילה יוקרתית באירלנד, שם הוא מתגורר עם אשתו (פרנסס מקדורמנד). לעתים הוא מגיח מהאחוזה כדי לפגוש בידידתו הצעירה והגותית מרי (איב יוסון, בתו של בונו) ולארח חברה לאמה הדכאונית (אולוון פורה) שממתינה לבנה הנעדר טומי. כך מעביר שייאן את חייו הבוגרים בצל רגשות האשם שהוא חש על התאבדות שניים ממעריציו, אולם גם הוא יודע כי השגרה המסרסת מוציאה טעם מחייו.
מה שמוציא את שייאן מכלוב הזהב שלו היא שיחת טלפון, בה הוא מתבשר על גסיסת אביו שבניו יורק, אותו לא ראה 30 שנה. כיוון שהוא מפחד מטיסות, הוא יוצא למסע באונייה, ואנו מגלים כי שייאן הוא בן לקהילת יהודים חרדים בלונג איילנד. בן דודו ריצ'רד (לירון לבו הישראלי) מספר לו כי אביו הקדיש את חייו למרדף אחר אלואיס לאנג, נאצי שהתעלל בו באושוויץ והשתכן במערב התיכון של ארצות הברית. מאיפה הגיעה השואה לסרט? אתם תצטרכו להסביר לעצמכם.
וכך, אחרי אתנחתא מוזיקלית קצרצרה בהופעה של דיוויד ביירן (סולן טוקינג הדז) שמבצע את שירו "This Must Be The Place" (עליו מתבסס שם הסרט), יוצא שייאן למסע בעקבות אותו נאצי זקן. בדרך הוא פוגש את בתו הנוירוטית של לאנג, רייצ'ל (קרי קונדון), ובנה השמנמן (גרנט גודמן), וכן טיפוסים מוזרים אחרים, נופים מהממים וסיטואציות הזויות. הוא דוהר על כבישי המדינה, המעגנים לא פעם את הקומפוזיציה של בוגאצי. המצלמה שלו לא נחה, היא נעה תדיר בהתאם להתרחשויות בפריים, ומעניקה לסרט את המראה המיוחד שלו.
במסע של שייאן בעקבות אלואיס לאנג יש כל האיפיונים של אודיסיאה מהזן של מיתוסי התבגרות: הוא עוזב את הבית הנוח בשליחות מחייבת ובעלת מטרה נעלה - ציד נאצים - שאמור לשחרר אותו ואת העולם סביבו. אולם שייאן הוא בן 50 פלוס, מה שהופך את מסע ההתבגרות כולו למוזר ומצחיק באותה מידה. צייד הנאצים המקצועי מרדכי מידלר (ג'אד הירש) שאמור לשמש כחונך, אינו עונה בעצמו על תפקיד המנטור האופייני לסיפורים מיתיים שכאלו. הוא ציני, גאוותן ורגזן.
פוסט-פוסט מודרניזם
רוקנרול, נאצים, וגם אינדיאנים ועוד ועוד - כולם משתלבים בסיפור המסע של שייאן, לא תמיד בסדר הגיוני. לעיתים ניתן לפרש אותו כסיפור אישי על אובדן והתבגרות, לפעמים כהקבלה טרגית בין הדור השני של ניצולי השואה לזה של הקלגסים, או ככתב אישום נגד אמריקה (זהו הסרט הראשון של סורנטינו באנגלית), ומי יודע מה עוד? אתם תחליטו. סורנטינו יוצר לכם את הדימויים המהפנטים ואת רגעי הקסם הרבים שיש בסרט - שנראה שמונע מהגיון פנימי המתכחש למציאות.
אין היום הרבה יוצרים שמעיזים להיות כאלה. אנדריי טרקובסקי ובלה טאר הנחילו את הדרך של הקולנוע הפיוטי, אולם הם קשים מדי לעיכול לצופים של דורנו. סורנטינו הוא אחד מאלה שנוטלים את המסורת המודרניסטית הערכית של נפילי הקולנוע הללו, ומטמיעים אותו בפוסט-מודרניזם של עולמנו, הניזון מאינספור מקורות אסתטיים ותרבותיים (כפי שגם עולה מהוויכוח של מי שיר הנושא - טוקינג הדז או ארקייד פייר).
כמו פול תומאס אנדרסון או טום טיקוור - ממשוררי הקולנוע של היום - סורנטינו מייחס לסרט מנגנון אסתטי וסיפורי עצמאי ומנותק מן העולם. לכל דימוי הגיון משלו, איכשהו הוא משתלב בתודעה שלכם. כך למשל הוא מרשה לעצמו לעצב סצינה מופלאה בה שייאן מביט מבעד לחלון בעינו של ביזון שעיר באמצע שום
מקום. איך זה מקדם את העלילה? לא ברור, אבל זה כל כך יפה. וסצינות כאלה יש רבות לאורך הסרט, מסיקוונס הפתיחה על רקע איצטדיון באירלנד ועד אותו מלון דרכים בארצות הברית. חבל רק שהסוף מפוספס, ונגוע בדידקטיות מרגיזה.
"זה בוודאי המקום" הוא אחד הסרטים המהפנטים שנראו על מסכינו בשנים האחרונות. יצירת מופת אמיתית, מלאת הומור ומהנה, גם אם סבוכה ופתלתלה. יתכן שנדרשת יותר מצפייה בודדת כדי להפנים את הסרט, אך זוהי חוויה מענגת, לצפות בו שוב ושוב - להתהפנט כל פעם מחדש וליהנות. להרכיב ולפרק את הפאזל הזה, ולהישאר עם חלקים חסרים, או כאלו שבולטים החוצה.
