"כיפות על עבריינים - יש שופטים שמושפעים מזה"
בית המשפט נראה לאחרונה כמו בית כנסת, וכל פושע חושב שגם אם על אלוהים הוא לא יעבוד, הרי שעל השופט הוא יכול לנסות. האם הטקטיקה מצליחה? דליה דורנר לא קונה את הבלוף, ואילו עו"ד ששי גז טוען: "ברוב המקרים לא מדובר בהצגה"
זה כבר כמה שנים שתופעת הכיפה-לכל-עבריין תופסת תאוצה. זר כי יגיע לבתי המשפט בישראל, עלול לחשוב כי המגזר הדתי יושב קבוע על ספסל הנאשמים. שבוע האלימות המרוכז שעבר על המדינה חידד את התופעה, לאחר שיום אחרי יום כיכבו בראש מהדורות החדשות מגוון עבריינים שהתחפשו לדתיים-לרגע - בין אם הנער החשוד ברצח גדי ויכמן בבאר שבע, ובין אם אלוף הסרסרות של ישראל.
עוד בערוץ היהדות - קראו:
- גאוצ'ו בבית הכנסת: מושבות היהודים בארגנטינה
- עוד עבריין שם כיפה על הראש. די כבר
- למה אלוהים לא אוהב שיאי גינס?
"בית המשפט זה תיאטרון", קובעת שופטת בית המשפט העליון בדימוס, דליה דורנר. "כבר כשדוד המלך היה שופט בשער, זו הייתה הצגה. אבל זה לא במובן הזה שפתאום אנסים ישבו על ספסל הנאשמים עם כיפה, אלא בזה ששמים מאחורי השופט דגל וסמל של המדינה, כדי להמחיש מניין הכוח שלו, כאדם יחיד, להכריע בדין".
דורנר, כיום נשיאת מועצת העיתונות, מספרת כי התופעה איננה חדשה כלל ועיקר. "נתקלתי בתופעה הזו עוד כשהייתי בפרקליטות הצבאית. כבר אז הנאשמים חשבו שאם הם יחבשו כיפה וינשקו את המזוזה שבפתח האולם, השופט - ואולי אפילו התובע - ירחם עליהם. המחשבה שלהם היא שזה עשוי להשפיע על השופט, ובמיוחד אם הוא עצמו דתי, וגם אם הוא ירגיש שזה בלוף – זה לא יזיק. מניסיוני ראיתי שדווקא חבריי שומרי המצוות היו נעלבים מזה. זה ממש הרגיז אותם.
"אני מפעילה שכל ישר, אבל זה תלוי בשופט כבן-אדם. בכל מקרה, אני לא חושבת שיש מישהו שיחמיר עם נאשם כזה, אלא מקסימום יבטל את זה מיד בליבו ויאמר 'מה, הוא צוחק עלי?'"
גם לא יהודים מנסים את הטריק
עו"ד ששי גז, מומחה למשפט פלילי, לא ממליץ ללקוחותיו לנקוט בטקטיקת ה"זאב בעור של רעבע": "אני רוצה להאמין שעורכי
הדין לא דוחפים את הלקוחות שלהם לחבוש כיפה, כי זו עצה לא חכמה", הוא אומר. "שופט מזהה מיידית שזו 'כיפת בית משפט', וזה עלול רק לקומם אותו. במקרה הטוב, על חלק זה לא ישפיע, אבל אחרים יכולים לכעוס על כך שהנאשם כביכול מזלזל באינטלגנציה שלהם, ובסוף זה פועל דווקא נגדם,.
עם זאת, גז מזהה גם אותנטיות בחלק מן המקרים. למעשה, "ברוב המקרים לא מדובר בהצגה", לדבריו, "אלא בניסיון כן ואמיתי של אנשים מסורתיים לגייס את כוחות האמונה שלהם בשעת משבר. אנחנו רואים את זה בהרבה מקרים של מצוקה, למשל בבתי חולים. כאשר לאנשים יש חרדות, הם מאמינים באמת ובתמים שאם הם יתחזקו עכשיו, אלוהים יעזור. זה כמו יום כיפור בשבילם.
"לכן אני אומר ללקוחות שלי: אם זה אמיתי – זה בסדר. אני לא יכול ללכת נגד כוחות עליונים. אבל אם זו הצגה – עזבו את זה. בסוף זה מתברר לשופט. אני זוכר אפילו מקרה של נאשם לא יהודי שהגיע עם כיפה. ההצגה עבדה – עד שהוא פתח את הפה".
"לא מועיל - לא מזיק"
על אלוהים אי אפשר לעבוד, אבל פרופ' דני גימשי, מרכז החטיבה לקרימינולוגיה במכללה למנהל, סבור כי התחפשות ל"דתי" עשויה לייצר לנאשם תדמית של אדם טוב יותר בעיניי בית המשפט. "כבר מזמן אנחנו לא מדברים על אמת במשפט, כי כבר אי אפשר להשיג את זה, אלא על 'אמת משפטית' שמושגת על ידי ראיות וכלים אחרים", הוא אומר.
"במקום המילים הגבוהות על 'עשיית צדק', בית המשפט כיום הוא בעצם במת משחק שבה כל אחד מהצדדים עושה הכל
בניסיון לשכנע את השופט לקבל את הנרטיב שלו. כחלק מארגז הכלים - ובהחלט ייתכן שיש עורכי הדין שמציעים למרשיהם להשתמש בזה - יש את עניין חבישת הכיפה. התפיסה הכללית היא ששמירת מצוות מרסנת את ההתנהגות של האדם, ועושה אותו ממושמע יותר לחוקים".
פרופ' גימשי מגדיר את הכיפה כ"מדים", "שעצם לבישתם מגבילה ומרסנת. כמו חייל ושוטר, זה מכניס אותך למסגרת שמחייבת לשדר רושם מסוים כלפי חוץ. זה מגביל ומרסן את ההתנהגות. אני לא מכיר מחקרים שבדקו את ההשפעה של העניין הזה על בית המשפט, ואני גם לא מאמין שנעשו כאלה, כי זה קשה מאוד, אבל מבחינת העבריין – אם זה לא יועיל, זה בטח לא יזיק. לדעתי, יש שופטים שמושפעים מזה במידה מסויימת, אולי בתת-מודע – אם כי לא באופן קיצוני שהופך שחור ללבן".
לפנייה לכתב/ת 
