אלביס קוסטלו, אולי תחזור לחבב אותנו?
ליבו של שי להב נשבר כשאלביס קוסטלו ביטל את הופעתו בישראל מסיבות פוליטיות, ועוד יותר כשהאזין לאלבום החדש והמוצלח שלו בהופעה חיה - אבל הגיע למסקנה שאנחנו אוהבים מוזיקאים כמו שאנחנו אוהבים את בני הזוג שלנו: קשים להשגה
לכל אחד מאיתנו יש אהבות מוזיקליות שהוא סוחב איתו עוד מימיו המוקדמים. כאלה שעברו איתו מבית ההורים לצבא, האוניברסיטה, הטיול בדרום אמריקה וההשתקעות הגדולה. אהבות שהחלו כתקליט, הפכו לדיסק ומשכשכות כעת במדמנת ה-mp3.
עוד תווי שי ב-ynet:
- מחאה קולנית: מוזיקאים שהציתו את אש המרד
אצלי מדובר בשניים. מובהקים. שונים בתכלית ואהובים באותה מידה. כשאני מקשיב להם אני חוזר הביתה. בית שכבר אף פעם לא יהיה באמת. ואני מדבר על אלביס קוסטלו (או דקלן מקמנוס/ נפוליאון דינמייט/ אויב הציונות, מיחקו את המיותר) וג'טרו טאל (שהם, למעשה, איאן אנדרסון והתולעים המתחלפות שלו). אתם יכולים לצקצק בלשונכם עד מחרתיים, ולשלח הערות נבזיות באשר להעדפותיי המוזיקליות הבסיסיות. לא אכפת לי. מבחינתי, מדובר במשפחה. יוצרים שניצחו אתי הכל.
ג'טרו טאל או במילים אחרות: איאן אנדרסון והתולעים המתחלפות
והנה, רצה הגורל (וגם ממשלת הליכוד, יש להודות) והאבות המוזיקליים שלי מצאו עצמם משני צדי המתרס בכל הנוגע לסוגיית ההופעות בישראל. בעוד שאיאן אנדרסון הפך לתייר מספר אחת בארץ הקודש, מקפיד להופיע כאן מדי קיץ ואפילו משלב קטעים מוקלטים מהופעות בישראל באלבומי הלהקה, הרי שקוסטלו הפך לפני שנה לשנוא האומה, כשהחליט לבטל את הופעתו כאן מטעמים פוליטיים.
נדרש לי לא מעט זמן להתאושש מהביטול הזה. במשך חודשים ארוכים הטלתי חרם נגדי על שני המדפים עמוסי הקוסטלו בתקליטייה. מהעבר השני, הסרתי אבק מאלבומי ג'טרו-טאל שלא שמעתי מאז האינתיפאדה (הראשונה!). אני יודע, וידעתי גם אז: אסור לערב בין מוזיקה לפוליטיקה. וגם לאישיותו של היוצר. יש מוזיקאים גדולים שהם ככל הנראה חלאות גדולות עוד יותר בחייהם הפרטיים. זה לא צריך להעיב על ההנאה למשמע היצירות שלהם.
ובכל זאת, משהו באקט של קוסטלו העליב אותי באופן אישי. כישראלי "שפוי", שמאלני, חותר למגע עם הצד השני - הרגשתי שהוא דיבר ופעל מתוך בורות. שהוא השליך אותי ואת שכמותי לכלבים. רוקן לנו את האוויר, במקום למלא אותנו בתחושת סולידריות. וכאמור, גמלתי לו בהתעלמות מוחלטת (שאני משוכנע ששברה אותו לרסיסים). את ג'טרו טאל, מצד שני, חיבקתי משל הייתי לימור לבנת. ביום עצוב במיוחד, אפילו הקשבתי לאלבום הופעה חיה שלהם, שקטעיו נגזרו משלל הופעות ברחבי העולם, ודמיינתי שהצעקות מקיסריה נשמעות הרבה יותר חזקות ואיכותיות, ממה שהוקלט בגדנסק, פולין.
אלביס קוסטלו "אני רוצה אותך", בהופעה חיה
אבל ככל שחלף הזמן, התגבר הגעגוע. לקוסטלו המבריק, הזועם, המריר, המרגש, האנושי כל כך. לאט לאט, התחלתי להקשיב לו שוב. בתחילה רק לאלבומים מוקדמים - מתוך הנחה מופרכת שלפיה בתקופה שבהם הוקלטו הוא דווקא חיבב את ישראל - ובהדרגה לכל הקטלוג. אתם מבינים, יש בעיה קלה בהשוואה בינו לבין אנדרסון. בעוד שהאחרון הפסיק להיות רלוונטי לעולם המוזיקה מראשית שנות השמונים, ומאז עסוק בעיקר במיחזור היצירה הישנה, תוך שהוא מנסה - באופן מכמיר לב - לשחזר את קולו הצעיר, הרי שקוסטלו מוסיף להיות יוצר פורה, חשוב ונחשב.
מה שיכול היה להפוך את ההופעה שלו בישראל לאירוע משמעותי. בניגוד לעוד הופעה של ג'טרו טאל, שנראית כמו מפגש שנתי של גברים מזדקנים, עם קוקו מאפיר (לא אני, מה פתאום. אני מתבגר מקסים). שלא לדבר על סוגיית הטיזינג. בדיוק כמו בקרב בין המינים, אנחנו נוטים לרצות הרבה יותר את האמן הקשה להשגה. ולא את זה שיחזור תוך שניה לשיחה שלא נענתה.
והנה עכשיו, כדי לזרות מלח על הפצעים, יוצא אלבום הופעה חיה של מר קוסטלו,
שהוקלט השנה בשני לילות של הופעה בלוס אנג'לס. אם תרצו - הנצחה של יכולותיו הנוכחיות, אלו שהיה מפגין בהופעות המבוטלות בישראל. כל חובב קוסטלו יזיל ריר למראה קונספט ההופעה, גם אם הוא מצביע ליברמן. קוסטלו עורך סוג של שעשועון, בו מוצב על הבמה גלגל מזל עם שירים מכל הקריירה הענפה שלו. רק ה-16 שעולים בגורל מבוצעים בהופעה (עם העדפה מתקנת לשירי האלבום האחרון והמוצלח, National Ransom).
הייתי כמעט שמח לספר לכם שקוסטלו נשמע שם הרחק משיאו. עייף, זקן וחבוט. אבל המצב הפוך בתכלית. בגיל 58 הוא נשמע אנרגטי, עצבני וחד, כאילו מעולם לא ברח מצ'לסי. או השתעשע באלבומים יאפיים משמימים עם הרכבים קאמריים וברט-בכרכיים. מדובר בהפגזה מרוכזת של רוקנרול זועם ואינטליגנטי לפרצוף, עם כמה רגעי שיא מרגשים במיוחד, כמו הביצוע של "ליפסטיק ווג". אני חושד שאותו אופי נרגן וזעפני של קוסטלו שהביא אותו אולי לביטול המופעים בישראל, הוא גם זה ששימר אותו כאמן תוסס ורלוונטי בגילו המתקדם.
ומה בדבר איאן אנדרסון? טוב תודה. בטח דג סלמונים באחוזה המשפחתית שלו בסקוטלנד. ממש עכשיו הושק באנגליה אלבום ההמשך שלו למאסטר פיס האולטימטיבי של ג'טרו טאל, Thick as a Brick (שזכה לשם Taab 2). טרם שמעתי. ואני גם מפוחד מכדי להאזין (למרות שחלק מהביקורות באנגליה דווקא מתייחסות אליו בחיבה). טיפ לאיאן היקר: יכול להיות שחרם עסיסי על מדיניות ישראל בשטחים, משולב בביטול הופעה של הרגע האחרון, יהפכו את האלבום, ואותך בכלל, לנחשק הרבה יותר.
