כך נרקם הרומן בין ישראל לחמאס

יש מי שיכנה זאת "הסדרה" ויש מי שיאמר שזו "הודנה דה פקטו". איך שלא נקרא לזה, מדובר במעין שביתת נשק בין ישראל לחמאס שנמשכת כבר כשמונה חדשים, מאז אוגוסט 2011. בסבב ההסלמה אחרי מתקפת הטרור ליד אילת, שיגר הארגון גראדים אחדים לעבר שטח ישראל בפעם האחרונה. מאז דבק חמאס בכלל שקבע לעצמו - לא יוזמים תקיפות נגד ישראל, רק מגיבים אם צה"ל חוצה את הגדר.

כך למשל, בסבב ההסלמה העזתי האחרון במרס, אחרי שישראל חיסלה מהאוויר את המזכ"ל ופעילים נוספים של ועדות ההתנגדות העממית, לא השתתף חמאס בירי התגובה אלא ניסה למצוא דרך להרגיע. פה ושם היו אמנם "יוזמות פרטיות", אבל הממסד החמאסי שמר על איפוק ממושמע. לאחרונה אף התפרסם מידע, כנראה אמין, שחמאס בעזה הקים כוח שיטור מיוחד שאמור לסכל ירי רקטות על ידי אנשי "הארגונים הסוררים" למיניהם. הכוח כבר החל לפעול ולפי השמועה אנשיו נוקטים יד קשה ויעילה. בצד האזרחי-כלכלי נרשמה לאחרונה עלייה מתמדת במספר המשאיות עמוסות סחורות ודלקים הנכנסות מישראל לרצועה, ובכמויות הסחורה העזתית שמיוצאות דרך נמלי ישראל.

איש ביטחון של חמאס בעזה מול מפגינים ביום האדמה(צילום: רויטרס)

לא, ימות המשיח לא הגיעו. תנועת חמאס מצהירה השכם והערב שלא ויתרה על "שחרור האדמות הכבושות באמצעות מאבק מזוין". גם ישראל לא שינתה את מדיניותה המוצהרת השוללת מגעים עם חמאס כל עוד לא קיבל את עקרונות הקוורטט. אבל בשטח מתקיימים מגעים ישירים בדרגי עבודה ובקהיר מתקיים מדי פעם משא ומתן עקיף בדרג בכיר בתיווך מצרי.

 למעשה זו הודנה קלאסית במשמעותה על פי האיסלאם הקדום. היא תימשך כל עוד מצרים, הפטרון החדש של התנועה, ירצה בכך, ותיגמר כשהנהגת חמאס תחליט שחידוש האלימות נגד ישראל משרת את מטרותיה טוב יותר מהרגיעה.

אבל חמאס אינו השחקן היחיד בשטח. ההסדרה בזירה העזתית זוכה לתמיכה מצד ישראל, מצרים, הרשות הפלסטינית וירדן. הסיבה לכך היא מצב נדיר השורר בתקופה הנוכחית שבו לכל הגורמים המעורבים יש אינטרס ברור למנוע התלקחויות מכל הסוגים של הזירה הפלסטינית; בעיקר בדרום, בעזה ובסיני, שם התלקחות פירושה קרבות אש שמהם נפגעים המוני אזרחים ואולי אף מבצע צבאי ישראלי גדול בעזה בנוסח "עופרת יצוקה". לכן, חרף העוינות, הצדדים מקיימים הידברות שתכליתה לתחזק את ההודנה ולמנוע התלקחויות.

בחמאס חושבים על "הצפת שיגורים" שתנטרל את כיפת ברזל(צילום: AFP)

היוצאים מכלל זה הם הארגונים "הסוררים" הגדולים, בראשם הג'יהאד האיסלאמי הפלסטיני, שברצועה מצייתים להוראות חמאס ומצרים אבל מנסים להוציא פיגועים מסיני. חמאס בדרך כלל נמנע מפעילות בסיני שמרגיזה את המצרים. אגב, בשיח השכנוע עם הארגונים אחד הנימוקים החזקים של חמאס הוא הצלחות מערכת "כיפת ברזל" ליירוט רקטות. הם טוענים, מספר גורם יודע דבר, שכל סבב אש מגביר את יעילות המערכת ואת הלחץ הציבורי בישראל לרכוש רבות ממנה. לכן, גורסים החמאסניקים, כדאי להמעיט בסבבי אש ולצבור רקטות ומשגרים מסוגים שונים בכמויות גדולות מאוד. לדעתם, שיגור המוני "יציף" את מערכות היירוט וינטרל את יעילותן (או לפחות יטיל עול כלכלי כבד על ישראל).

האיום מתחיל מהרחוב

בכל מקרה אין כמעט ספק שלחמאס יש כעת אינטרס חזק בקיומה של ההודנה מהסיבות הבאות:

• רגיעה מאפשרת לחמאס לשפר את המצב הכלכלי ואת הביטחון של תושבי עזה. בכך מגדיל הארגון את הפופולריות שלו ומבסס את שלטונו ברצועה מול הארגונים הקוראים עליו תיגר בסיוע איראן. האהדה לשלטון בעזה מהווה גם מקפצה לשליטה בגדה המערבית, אם וכאשר הפיוס יקרום עור וגידים וייערכו בחירות כלליות ברשות הפלסטינית.
• הצורך הדחוף לזכות בהכרה מדינית בינלאומית ומערבית. חמאס זקוק לה כדי לקבל עוד כסף, וגם כדי להקשות על צה"ל לפעול. ירי רקטות על אזרחים ישראלים בוודאי שאינו מקדם השגת יעד זה.
• והסיבה העיקרית: אובדן בסיסי התמיכה והפעולה בסוריה ובאיראן, במקביל לחשש מתסיסה עממית בעזה.
  

שני האיומים האחרונים על חמאס הם תוצאות ישירות של "האביב הערבי". כארגון המשתייך לזרם הסוני הרדיקאלי באיסלאם, חמאס לא היה מסוגל לתמוך ואפילו לשתוק לאורך זמן לנוכח מדיניות הדיכוי הברוטאלית שהפעיל המשטר השיעי-חילוני בהנהגת משפחת אסד נגד הסונים בסוריה. עקב זאת איבד הארגון לא רק את הבסיס הבטוח למפקדתו בדמשק ואת תמיכת המשטר, אלא גם את המימון האיראני הנדיב.

הפגנה נגד המשטר הצבאי בקהיר. הרחוב מפחיד את השלטון(צילום: AFP)

האלטרנטיבה "הטבעית" היא מצרים, שם תנועת האם של חמאס, האחים המוסלמים, היא כעת הגורם הפוליטי הדומיננטי. למצרים בתקופה הנוכחית יש אינטרס מובהק שלא להסתבך בעימות עם ישראל. ממש כמו בימי מובארק. עימות ישראלי-מצרי, אפילו אם לא יתפתח למלחמה אלא יתבטא "רק" בביטול הסכם השלום, יצריך משאבים כלכליים גדולים שאין לקהיר. אבל העיקר הוא חשש של המועצה הצבאית העליונה במצרים - ולא פחות מכך, של האחים המוסלמים והסלפים - שיאבדו את תמיכת הממשל בוושינגטון ואת הסיוע הצבאי והכלכלי. שני גורמים אלה אינם מעוניינים שרצועת עזה וסיני יהפכו לזירת התגוששות בינם לבין ישראל ובינם לבין הבדואים.

עם זאת, חוששים אנשי הצבא והאיסלאמיסטים במצרים מפני כוחו העולה, האלים והבלתי צפוי של הרחוב המצרי. בימים כתיקונם עסוקים המצרים בצרותיהם ולא בגורלם של הפלסטינים, אבל כבר הוכח שהתלקחות בזירה הפלסטינית מוציאה המונים לרחובות ולגבולות ישראל לא רק במצרים אלא גם בירדן ובסוריה.

 מכאן שאם מצרים, ירדן והרשות הפלסטינית מעוניינות למנוע מהומות רחוב קטלניות עליהן לדאוג שבגדה, בעזה ובבתי הכלא בישראל תשרור רגיעה יחסית. למצרים יש אינטרס נוסף והוא להפגין את מנהיגותה בעולם הערבי.

מכלול אינטרסים זה הובהר היטב להנהגת חמאס על ידי המצרים בעזה הבינו ופועלים בהתאם. בתמורה זוכה הנהגתם למקלט בקהיר ותושבי הרצועה נהנים כעת מחופש תנועה ויחסי מסחר עם מצרים.

האינטרסים של ירדן ושל הרשות הפלסטינית ברגיעה דומים במהותם לאלה של המצרים וכמוהם הם נובעים מהמצב שנוצר בעולם הערבי בעקבות הטלטלה.

רק דבר אחד בראש

האינטרס שיש לישראל בקיום רגיעה בדרום ובזירה הפלסטינית בכלל לכאורה אינו טעון הוכחה. ברור שהשקט היחסי עדיף לתושבי הדרום והמרכז על פני עימותים תכופים. אף על פי כן יש עוד שני שיקולים אסטרטגיים מרכזיים שמחייבים את ממשלת ישראל וצה"ל לנהל מדיניות מאופקת, זהירה ואפילו מבליגה בזירה הדרומית ובזירה הפלסטינית. האחד נוגע ליחסי ישראל עם מצרים וירדן בעקבות הטלטלה בעולם הערבי. האחר נוגע לאיראן.

ברקע עומדת תפישה אסטרטגית שהתקבלה כבר לפני זמן מה במערכת הביטחון ואושרה על ידי נתניהו ופורום השמינייה: צריך לשמר כמה זמן שאפשר את הסכמי השלום עם מצרים ועם ירדן; גם אם יישומם לא יהיה מושלם ויתכרסם - ערכם בעצם קיומם המונע התלקחות מלחמתית. עימות גדול בגזרה העזתית או עם הפלסטינים בגדה או בסיני יחייב הקצאת כוחות ומשאבי מודיעין והקמת מסגרות לוחמות חדשות בעלות עתק. זה נכון אולי אף יותר לגבי גזרת הבקעה וגבול הערבה עם ירדן. כל זאת בשעה שהשפל הכלכלי העולמי מחייב תקציב ממשלתי מהודק וקיצוץ בהוצאות ביטחון ממש חיוניות.

צילומים אחרונים מהמתקן הצבאי בפרצ'ין שבאיראן. מטרה עליונה(צילום: DigitalGlobe-ISIS)

שיקול אסטרטגי נוסף שאומץ כמדיניות בירושלים (ביוזמת שר הביטחון ברק וראש הממשלה נתניהו) הוא אף חשוב יותר. תמציתו: העדיפות הראשונה היא סיכול תוכנית הגרעין הצבאי האיראנית וההתמודדות עם האיומים שאיראן ושליחיה מייצרים. המשמעות המעשית היא שצריך להימנע מכל מה שעלול לכרסם במשאבים הצבאיים, הכלכליים והמדיניים הנדרשים למשימה. אפילו על חשבון אתגרים חשובים לא פחות מהיבט הביטחון הלאומי. התלקחות רבתי בדרום, למשל, עלולה להעמיק את בידודה המדיני של ישראל ואת תלותה בארה"ב. במקרה כזה תכורסם יכולתה של ישראל להפעיל לחץ על מדינות המערב והאו"ם בהקשר האיראני. לכן צריך להימנע ממנה עד כמה שאפשר גם אם זה מחייב הבלגה.

כך פועל "המנגנון"

שיקולים אלה, וגם נוספים, מובילים למגעים חשאיים בין כל הגורמים במטרה לשמור על הרגיעה. מי שמרכז את המגעים האלה הם המצרים, הדואגים גם להידברות עקיפה אך אינטנסיבית ורצופה בין ישראל לחמאס. ההידברות הזו מתבצעת באמצעות מעין "מנגנון" הפועל לניטרול מצבים נפיצים בזירה הישראלית-פלסטינית-מצרית. קיים מנגנון דומה אך חשאי יותר עם הירדנים.

"המנגנון המצרי" פועל בעיקר בהקשר עזה-סיני וכבר רשם לזכותו מספר הצלחות: השלמת עסקת שליט, סיום סבב חילופי האש העזתי באפריל השנה וסיום שביתת הרעב של האסירים הפלסטינים ערב "יום הנכבה".

בדרג המבצע של "המנגנון" פועלים מטעם ישראל שלושה קבועים:

• האלוף (מיל') עמוס גלעד, היועץ המדיני וראש האגף המדיני-ביטחוני במשרד הביטחון.
• ראש אגף התכנון בצה"ל (עד השבוע היה זה האלוף אמיר אשל, שמפקד כעת על חיל האוויר); שני אלה אחראים לעיקר לניסוח התביעות הישראליות במסגרת המתווה הכללי לפתרון בעיה כלשהי.
• הצלע השלישית הוא ראש השב"כ, כעת יורם כהן. הוא אחראי שהעקרונות יתורגמו לצעדים מעשיים. כך למשל בהסכם האחרון שסיים את שביתת האסירים, כהן התעקש לכלול בהסכם התחייבות של מנהיגי האסירים בגיבוי הנהגת חמאס שלא לחזור לטרור אם יותר להם לצאת מה"הפרדה" (מאסר בבידוד).
  ההסכם

  השב"כ הודיע: תמה שביתת הרעב

  אליאור לוי ורענן בן-צור

  אסירים יוחזרו מבידוד, ערוצי טלוויזיה יוחלפו, ביקורים יתאפשרו. בשב"כ הביעו שביעות רצון

  השב"כ הודיע: תמה שביתת הרעב של האסירים
  כהן נסע כנראה למצרים לשיחות קרבה עם נציגי חמאס, במטרה להשיג כמה שיותר ויתורים גם מצד האסירים. ואכן, ההסכם כולל התחייבות מפורטת וסנקציה בצדה: ביטול גורף של ההטבות לאסירים במקרה של הפרה חמורה של ההתחייבות להימנע מהכוונת טרור מהכלא. עכשיו נותר לראות אם מדינת ישראל תיישם הסכם זה ככתבו וכלשונו.
  

אנשי חמאס המייצגים דרך קבע את ארגונם בעבודת "המנגנון" הם בכיר הדרג המדיני וסגנו של חאלד משעל, מוסא אבו מרזוק; ד"ר מחמוד א-זאהר מההנהגה העזתית, וראש הזרוע הצבאית של חמאס, אחמד ג'עברי.

בראש המתווכים המצרים המנהלים את עבודת "המנגנון" עומד מפקד המודיעין הצבאי המצרי הגנרל מוראד מואפי. אבל עול התיווך המעשי היומיומי נופל על כתפי שני בכירי המודיעין הצבאי: שחאתה ראפאת ונאסר אל עאסר. שניהם מיומנים ביותר בניהול מו"מ ומי שעבד עמם משבח את היצירתיות שהם מפגינים תוך כדי דילוג ביו חדרי המתקן או המלון שבו יושבים הישראלים ואנשי חמאס.

מעבר רפיח, בין מצרים לעזה. המקל והגזר עוברים פה(צילום: רויטרס)

את אש"ף והרשות הפלסטינית, למשל בשיחות הפיוס בין פתח לחמאס, מייצגים מפעם לפעם אנשים שאבו מאזן ממנה. ביחס לאופן שבו ירדן משתתפת בשיחות וזהות נציגיה לא ידוע הרבה. וטוב שכך.

נדגיש: "המנגנון" הזה מתפקד רק בתקופות שלצדדים עצמם יש אינטרס אמיתי להגיע להסכם. המתווכים המצרים מציגים לכל צד את עמדות הצדדים האחרים בתוספת פרשנות, הערכת רצינות ואמינות הצד האחר, הצעות יצירתיות וגם תמריצים משלהם - גזרים או מקלות לפי הצורך.

 כך הם מסוגלים לאיים על חמאס בהפסקת אספקת הדלק לתחנת הכוח אם לא יפסיקו לירות רקטות, או לחילופין יציעו הרחבת הסחר אם ייענו להצעות המצריות. על ישראל הם מסוגלים לאיים שבגלל עמידתה העיקשת עלול הרחוב המצרי לדרוש את ביטול הסכם השלום וכי המועצה הצבאית העליונה תתקשה לעמוד בלחץ. בקיצור, לא כל מה שהמצרים מציגים לנציגי הצדדים משקף בהכרח בדיוק מדעי את עמדת הצד האחר כרוחה וכלשונה - אבל השיטה הזאת עובדת, ועם מספר גדל והולך של הצלחות לא מתווכחים.