תאונה לאמונה: איך מתמודדים עם האסון?

איך מביט אדם מאמין, ומה מתחולל בתוכו בשעה שהוא פוגש אסון כה נורא, קורע לב, כמו התאונה ליד טבריה, שדומה שאף אחד לא "אשם" בה? מה הוא עושה בתוך עולמו הרוחני? אינני יודע על ה"אדם המאמין", אלא רק מה שאני חש, ומה שלמדתי והטמעתי על דמותו - מתוך התורה שאני נפגש בה ביום ובלילה.

• איי לייק ynet יהדות בפייסבוק!
  

עוד בערוץ היהדות  - קראו:

• מיכאל מושונוב: קמתי בבוקר וראיתי חסיד
• מחקר: מי שמאמין לא מפחד מסרטים!
• מתנה לכבוד שבועות: עמוד מיוחד לחג
  

אדם מאמין קודם כל בוכה. הוא בוכה כי הלב שלו נקרע. הוא בוכה כי אינו מסוגל לעצור את כאבו, את לבו הנחמץ, את ההתפרצות הבאה מתוכו. הרב סולובייצי'ק זצ"ל, כמי שחיפש את המשמעות הקיומית העמוקה המצויה בנשמת ההלכה, ביאר כי זו המשמעות העמוקה של דיני "אונַן", שפטור אדם שאירע לו אסון מן המצוות. ההלכה מדריכה בפטור זה כי היא משחררת את האדם להתפרק, להתפרץ, לכאוב, להתייסר, ואין היא מבקשת להשתלט בשלב זה על הכאב הגדול ולכוון אותו - אלא להאזין לו, לחיות בתוכו, להתייסר.

האם אפשר לנהוג זהיר יותר?

האדם המאמין אינו מתעלם מהחוקים הפועלים בעולם הזה, ואיננו קופץ מראש למשמעויות הדתיות שמעבר למאורעות. הוא שואל את עצמו מה הוא צריך לעשות בדרך הטבע כדי להתמודד עם אסונות מעין אלה. הוא שואל את עצמו האם יש בידו לנהוג יותר בזהירות, האם חיוני לפצל את המשפחה בנסיעות ארוכות, האם הוא עשה את כל מה שניתן לעשות כדי שמכוניתו לא תהפוך למלכודת מוות וכיוצא באלה.

אין אדם מאמין מתנהל בעולם רק מכוח "הכל משמיים", או "שכל דבר קורה, בין אם נעשה כך או אחרת". מעיקרי האמונה הוא שאנו בעלי צלם אלוקים, ואנו מופקדים גם על מה שאנחנו מסוגלים לעשות במסגרת חוקי הטבע, ושאנו משפיעים על התוצאות מכוח הדברים שאנחנו עושים בפועל. בשל כך אנו מתגייסים לצבא; בשל כך אנו מתפרנסים כתוצאה מעמלינו; אנו מבריאים מכוח כוחות הרפואה שאנו מפעילים, וכן כל דבר אחר הקשור בכך.

אדם מאמין אינו מתעלם מהחוקים הפועלים בעולם הזה, בדרך הפלאית והמיוחדת ששמיים מנהלים בהם את העולם. אין לו תשובות להרבה שאלות, ובעיקר אין לו תשובה מדויקת לשאלה מפני מה הביאו עלינו שמיים אסון כזה.

על התשובות האלו מופקד אדם אחד בלבד – הנביא – אלא שמפני חטאינו גלינו מארצנו, ואין איתנו יודע עד מה. בשל כך, האדם המאמין גם לא עושה מניפולציות על המאורעות הקשים הבאים עלינו, והוא נרתע מאוד מכל אלה שמנסים "לרכוב" על המאורעות הקשים. הוא גם מזהה את העובדה המכאיבה שבדרך כלל "פרשני" הקב"ה לומדים מהמאורעות הקשים שמה שהם חשבו לפני האסון – מקבל חיזוק מכוחו של האסון הכבד, ומשום מה השמיים תמיד מוכיחים שהוא בסדר והאחר חוטא.

גם כאן היה ריבונו של עולם

ואולם, האדם המאמין יודע שריבונו של עולם היה גם מאחורי המאורע הזה, והאדם מגלה בכך את העובדה שריבונו של עולם אינו רק אלוהי החסד והרחמים, אלא גם אלוהי הדין והכאב. אנו מאמינים באלוהי אמת, ואמונתנו כוללת את כל יסודות הגילויים האלוהיים. 

יש עוד שאלות שהאדם המאמין לא יודע לענות עליהן: הוא לא יודע לענות כיצד מתחברת ההנהגה האלוקית עם מה שכתבנו לעיל – שמעשי האדם בדרך הטבע משפיעים בעולם, ושמעשי הקב"ה קובעים בעולם והדברים מתחברים - אלא שאין לו מושג כיצד. הוא איפוא לא יודע לענות על השאלה כיצד קורה שברמה האלוקית "שלוחי מצווה אינן ניזוקין", ואף נפסקו הלכות לאור עקרונות אלו, ובד בבד הוא רואה שלוחי מצווה שניזוקין – כנראה בשל העובדה שיש עוד כוחות שפועלים בעולם.

הדבר נכון ביחס לכל הכללים שאדם מאמין פוגש בחייו האמוניים, המתנגשים עם מה שהוא רואה בעולם. חיים של אמונה, ככל חיים, כוללים בתוכם נדבכים גדולים מאוד של חוסר ידיעה, ושל דבקות אמונתית בריבונו של עולם.

להסתכל פנימה

אדם מאמין רואה בכל אסון שבא עליו קריאה להתעוררות. אף שאין הוא יודע בוודאות לאיזה כיוון עליו להתעורר – הוא מפנה את הקריאה הזו אל

לבו פנימה. לא מכוח רגשי אשמה, לא בשל "חטא קדמון", לא בעוצמה של ייאוש ודכדוך, אלא להפך: בשל הצורך עתה להפוך את העולם הזה למקום טוב יותר, מצדיק יותר את הקיום האנושי, מעדן יותר את הכאב הנורא, וכל תחום אחר של תיקון.

את כל זה הוא עושה לא בשל העובדה שהוא יודע בוודאות לאן קריאת ההתעוררות מכוונת, אלא בשל העובדה שאין הוא יודע בוודאות לאן היא מכוונת. כיוון שאין הוא יודע, הוא מתעורר ומתקן את מה שהוא קרוב אליו ורוצה בתיקונו, וכל זה כשהוא מפנה את הדברים אליו ולא החוצה.

וכל זה בענווה, ברגישות, בזהירות שלא לזייף, ושלא להטיף, ושלא לנצל, אלא לחבק ולאהוב ולתקן.