"ממלכת אור הירח": מלכות המלאכותיות
סרטו החדש של ווס אנדרסון "ממלכת אור הירח" הוא שער לתוך עולמו של הבמאי, שלמרות המלאכותיות שלו מביע רגישות נוגעת ללב. השחקנים הצעירים ג'ארד גילמן וקארה הייוורד גונבים את ההצגה גם מהמבוגרים ברוס וויליס, אדוארד נורטון וביל מארי
הפתיחה של סרטו הנהדר של ווס אנדרסון "ממלכת אור הירח" ("Moonrise Kingdom") מזמינה אותנו להיכנס לתוך עולם מלאכותי, המעוצב בקפידה ונושא את חותם השנינות הוויזואלית שהפכה לכה מזוהה עם הבמאי.
ביקורות סרטים אחרונות בערוץ הקולנוע של ynet:
כמו בשוט שהציג את הבית ב"משפחת טננבאום", או את חלקי הספינה של סטיב זיסו ב"עמוק במים" – אנו נעים בין חדרים וחללים שכל אחד מהם הוא כמו בית בובות קטן בפני עצמו, וכולם יחד הם המבנה בכללותו. מבנה זה הוא פרט אחד מבית הבובות העשיר המהווה את העולם השלם של הסרט.
כל הסממנים המוכרים נמצאים: הצבעוניות הגדושה אך המאורגנת להפליא (ומצולמת על ידי צלמו הקבוע רוברט יאומן בפורמט הפילם האקזוטי "סופר 16"), הערגה הפטישיסטית לספרים, אביזרי תפאורה וטכנולוגיות אודיו מיושנות, הדימוי של אנשים בעלי טעם, ותחומי עניין ספציפיים התחומים במרחבים מופרדים.
אלו המסתייגים מסרטיו של אנדרסון ורואים בו לא יותר ממנייריסט חלול, עלולים להתייאש כבר בדקה הראשונה של הסרט. אך יתכן מאוד שגם הם צריכים לתת ל"ממלכת אור הירח" הזדמנות לשכנע אותם בקיומם של רבדים מתחת למעטפת המלאכותית. סרטיו עוסקים ברגשות אמיתיים - מועקה רגשית, כמיהה לאהבה, צלקות של דחייה ואי הבנה. דווקא המלאכותיות המוקצנת מייצרת מסגרת שבתוכה הוא יכול לגעת, בדרכו האישית והאקסצנטרית, בכאב של דמויותיו.
רגשות לפני הכל
ב"ממלכת אור הירח", יותר מאשר בכל סרטיו הקודמים, הרגשות המניעים את הדמויות מוצגים באופן פשוט וישיר. הרגש הוא האהבה הראשונה, אבל גם הכמיהה לחופש ולמימוש עצמי, של שני ילדים/מבוגרים בני 12 – סוזי בישופ (קארה היוורד) וסם שקוסקי (ג'ארד גילמן).
מנגד ישנו עולם המבוגרים, שכולו רווי בכאב עמום על אהבה שכבר לא קיימת או שלעולם לא תתממש. ההצבה של הילדים האוהבים מול המבוגרים המתוסכלים, בתוך המסגרת המסוגננת של קול ותמונה, הופכת את הסרט לנגיש ולכן גם המרגש מכל סרטיו של אנדרסון.
בשנת 1965, באי "פנזנס החדשה", אי דמיוני בניו-אינגלנד, סם וסוזי מחליטים לממש את אהבתם. סם מחליט לברוח ממחנה הצופים שבו הוא שוהה במהלך חופשת הקיץ. המחנה מונהג ביד רמה על ידי מדריך הצופים רנדי וורד (אדוארד נורטון), אך סם אינו מוצא בו את מקומו. הוא הגיע למחנה ממשפחה אומנת שאינה חפצה בו יותר, ולכן מחליט לברוח ולהתאחד עם סוזי.
גם סוזי לא מוצאת את מקומה בבית משפחתה, עם שלושה אחים קטנים, וזוג הורים עורכי דין (ביל מארי ופרנסס מקדורמונד), שכבר מזמן התנתקו זה מזו. סוזי מוגדרת כ"הילדה הבעייתית" בעיניהם של הוריה, ואכן השילוב בין אינטליגנציה ותסכול מוביל להתפרצויות זעם. לא מפתיע לגלות כי חרף גילה הצעיר, הייוורד, המגלמת את סוזי, היא לא רק משוררת ואמנית אלא גם חברה במועדון מנזה מאז גיל 9. ללא ספק השחקנית המושלמת לתפקיד ילדה בסרט של אנדרסון.
סם וסוזי נפגשו שנה קודם לכן, ומיד הופיע הניצוץ שהבהיר לשניהם כי מצאו את הנפש התאומה. חליפת המכתבים ביניהם עיצבה את הקשר והובילה להחלטה לבצע בריחה משותפת.
טבע האדם
הבריחה אל "הטבע" - כמו מוזיאון הטבע ב"משפחת טננבאום", מסעות המחקר/נקמה באוקיאנוסים של סטיב זיסו ב"עמוק במים" או הודו אליה מגיעים גיבורי "הרכבת לדארג'ילינג" - מכניסה את הדמויות לסביבה פחות נשלטת שבה הם מעבדים את רגשותיהם. עיבוד זה מתרחש במסגרת זמן של שלושה ימים הקודמת לפגיעתה הצפויה של סערה רבת עוצמה בחופי האי.
אך לפי הגעת הסערה המטאורולוגית, הבריחה של הילדים מעוררת סערה גם בעולם האנושי. הצופים בהנהגת המדריך מתחקים אחר עקבות הנמלטים. הוריה של סוזי נעזרים בשריף קפטן שארפ (ברוס וויליס). שארפ מאוהב בלאורה, אמא של סוזי, פרשה שעליה יודע וממנה מתוסכל בשתיקה וולט האב. הדמויות הללו, המשורטטות בעדינות וחן, הן הרקע שעליו פורח הרגש התמים, הטהור, של אהבת הנעורים.
אך "ממלכת אור הירח" אינו שיר הלל מצועצע לאהבת נעורים, אלא יצירה מורכבת. יש בסרט שימוש מרתק במוזיקה של המלחין הבריטי אדוארד בריטן, ובעיקר ב"מדריך לתזמורת לבני הנעורים" (1945), מעין יצירה פדגוגית ואמנותית, שהופכת למכשיר רפלקסיבי למעשה הקולנועי המורכב של הסרט עצמו.
גם מבחינה רגשית הסרט מורכב יותר. ברגעים מסוימים מתרחשים אירועים שיש בהם מגע ישיר עם אלימות וכאב אותם חווים הילדים. גם הדמויות המבוגרות, בעיקר זו המגולמת היטב על ידי וויליס, מכילות עצבות מלנכולית ישירה יותר מזו שאפיינה את הדמויות הבוגרות בסרטיו הקודמים של אנדרסון.
בהצבה של הילדים מול המבוגרים מתרחש פיצול שמבהיר בצורה חדה יותר את המתח שבסרטיו הקודמים התקיים בתוך הדמויות. לכן, גם אם ניתן להתווכח האם זה סרטו הטוב ביותר של אנדרסון, ברור כי זהו הסרט המשמש כשער הכניסה המוצלח ביותר לתוך עולמו.
