"השף": משעשע, אבל חסר קצת פלפל
הסרט "השף" לא מתיימר להיות יותר מקומדיה צרפתית טיפוסית, עם מבנה קצת צפוי ובדיחות שחוקות. אבל הופעה שובה וכריזמטית של ז'אן רנו הופכת אותו לחוויה קלילה ומהנה למדי
ביקורות סרטים אחרונות בערוץ הקולנוע של ynet:
רנו מגלם את אלכסנדר, שף ותיק ומוערך שמזה שנים המסעדה שלו מצליחה לשמור בכל שנה על שלושה כוכבי המישלן שלה. בסרט אנו פוגשים אותו מבעד לעיניה המעריצות של הדמות הראשית, חובב בישול צעיר יותר בשם ג'קי (מיקאל יון). ג'קי אמור להיות הדמות מעוררת ההזדהות באמת בעלילה: זוגתו היפהפייה (רפאל אגו) עומדת ללדת בכל יום, וכאב מסור לילדו העתידי, ג'קי נורא רוצה להצליח להחזיק במקום עבודה יותר מכמה ימים, אך לשווא.
הסיבה בגינה הוא מפוטר שוב ושוב היא חוסר היכולת שלו להתגבר על התשוקה שלו לבישול גורמה. ג'קי אינו שף של ממש, הוא לא הוסמך מעולם (ועל כך מעיד שם הסרט במקור, והוא בתרגום "כמו שף"), אך יודע לחקות במדויק מתכונים שהוא זוכר בעל פה, בעיקר את אלו של הגדול מכולם, אלכסנדר. הוא חולם על היום בו יוכל לקנות בגאווה סינר שף משלו.
הבעיה היא שגם כשהוא עובד במסעדות שמתמחות בהגשת משהו מטוגן לאכילה ליד צ'יפס, הוא עושה בלגן קולינארי ונבעט החוצה. למזלו, כמו בקומדיה טובה, צירוף מקרים ותזמון מזהיר גורמים לאלכסנדר להיתקל בבישוליו, ולאמץ אותו לחיק מסעדתו היוקרתית כמתמחה.
מאסטר כיף
החיבור בין השניים נעשה כששניהם נמצאים על זמן שאול, שמניע את העלילה קדימה לסיטואציות משעשעות: ג'קי חייב לסיים את תקופת ההתמחות ולהתחיל להרוויח כסף, לפני שאשתו תגלה שהוא שב כשל, גם אם זמנית, כמפרנס, או לחלופין, תלד.
אלכסנדר מצדו חייב למצוא השראה ולהמציא תפריט חדש ומסעיר שיעבור בהצלחה ולא לאבד אף כוכב, או שמנכ"ל רשת המסעדות הקפיטליסט המרושע יפטר אותו מהמסעדה הנושאת את שמו. במקביל הוא מנסה לפתור יחסים מורכבים עם בתו הדוקטורנטית שחשה שאביה מתעניין בבצק יותר מאשר בתזה שלה.
בדומה לקומדיית מטבח עכשווית אחרת, "סול קיטצ'ן" של הבמאי הגרמני-טורקי פאטי אקין, גם ב"שף" אין ניסיון לייצר עלילה מתוחכמת. המטרה הברורה היא ללכת בבטחה על תפניות עלילתיות טיפוסיות לקומדיה קלאסית, ובעיקר להעביר את הזמן - 84 דקות במקרה הזה - לצופים בנעימים. רוב הזמן זה עובד, בעיקר בזכות רנו שעיצוב שלו כדינוזאור חביב שמנסה להבין מה זה לעזאזל בישול מולקולרי (ופחות כשף משוגע) מייצרת הרבה נחת על המסך.
היחסים בינו לבין ג'קי נבנים למן ההתחלה כיחסים חביבים למדי, בלי המון עימותים כפי שהיה ניתן לצפות. בנקודה זו הסרט מרגיש שחסר לו מעט פלפל או תבלין אחר שיכניס עוד קצת מתח ביחסים בין השניים: הדור הצעיר והשאפתן אך חסר הניסיון מול השף המעט מזדקן שמחפש למצוא השראה חדשה. נראה שבכמה נקודות הוא לא "הולך עד הסוף", לא מותח את הקשר הנבנה בין השניים, ולא את מצבי הקיצון אליהם הם עשויים להגיע.
סביר להניח שהבמאי כהן לא תכנן שיקרה הוא שדמותו של ג'קי, שאמור להעז ולמצוא קול ייחודי משלו במהלך הסרט במקום להמשיך לשנן מנות של אחרים, נבלעת רוב הזמן ונראית אנמית יחסית לכריזמה של אלכסנדר.
על חוסר האיזון הזה הסרט מתגבר בעזרת בדיחות על בישול (בישול מולקולרי כבר אמרנו?), מאפים ושאר מטעמים מעוררי תיאבון, התבדחויות על חשבון הבריטים, היפנים (בסצנה מעט מביכה בה הצמד מחופש לגבר ואישה יפניים שמבקרים במסעדה מתוחכמת במיוחד), הספרדים והצרפתים עצמם. בסופו של דבר יוצאים עם ממנו עם חיוך קטן על חשיבות השילוב בין מסורת לקדמה, במטבח ובכלל, ועם דחף אדיר לאכול איזה מעדן עם שם מפונפן.
