"הדיקטטור": קדאפי היה עושה זאת יותר טוב
אחרי עלי ג'י, בוראט וברונו, מגיע גנרל אלאדין - דמות הרודן הערבי שעטה על עצמו סשה בארון כהן בסרטו החדש "הדיקטטור". הפעם הוא רוכב על הגל האיסלמופובי בארצות הברית. הבעיה: השטיקים שלו כבר ממש לא עובדים
נראה כי השטיקים של סשה בארון כהן כבר לא ממש עובדים. "הדיקטטור" ("The Dictator"), הסרט החדש בכיכובו, מזיע מרוב מאמץ לסחוט צחוקים, והדמות שהוא בחר להתמזג אל תוכה הפעם - האדמירל גנרל אלאדין, שליטה של המדינה הערבית וואדיה – מוצלחת פחות מקודמותיה, עלי ג'י, בוראט וברונו.
ביקורות סרטים אחרונות בערוץ הקולנוע של ynet:
באמצעות הדמויות הנ"ל, בסרטים שנקראו על שמן, התיימר בארון כהן לנסח ביקורת פוליטית חריפה; לחשוף את הצביעות והדעות הקדומות של אמריקה מבעד לפרספקטיבה של "הזר והאחר". ברם, חיציו של קומיקאי בינוני זה כוונו בעיקר לעבר מטרות קלות, אפילו קלות מדי. ומה שחמור עוד יותר: גילויי הגזענות והבורות שהופנו כלפי בוראט וברונו מצד האמריקאי הממוצע ביקשו, למעשה, להחניף לקהל הצופים שהגיב בלעג ונהנה לחוש שהוא "אינו כזה".
יתר על כן, ההתמזגות הטוטלית של בארון כהן עם הדמויות שגילם, בין אם היה זה העיתונאי הקזחי או כתב האופנה הגיי מאוסטריה, לא היתה יותר מגימיק שהדיף ניחוחות של התנשאות. השנה, הגיעו הדברים לכדי שיא של חוסר טעם כאשר בארון כהן, בדמותו של הרודן אלאדין, מלווה בשתי נשים-אמזונות במדים, התייצב (מבלי שהוזמן) על השטיח האדום בטקס חלוקת פרסי האוסקר ופיזר את "אפרו" של שליט צפון קוריאה המנוח, קים ג'ונג איל, על השדר ריאן סיקרסט.
בארון כהן על השטיח האדום
האם בארון כהן הוא סאטיריקן שנון שבוחר באמצעים קיצוניים לבקר את החברה האמריקאית? או שמא מדובר במוקיון וולגרי שניזון מהומופוביה ושנאת הזר? הצפייה ב"הדיקטטור", שפתח בשבוע שעבר את פסטיבל סרטי הסטודנטים, אינה מותירה מקום לספק.
ירידה בדרגה
עלילת "הדיקטטור" מתרחשת על רקע ביקורו באמריקה של הגנרל אדמירל אלאדין - רודן ססגוני נוסח קדאפי המנוח, שבעצמו היה קריקטורה מוצלחת יותר של מנהיג ערבי - לרגל נאום שהוא עתיד לשאת בפני עצרת האומות המאוחדות.
יד ימינו, דודו טאמיר (בן קינגסלי), בשיתוף עם סוכן אמריקאי (ג'ון סי. ריילי), זומם לנצל את ההזדמנות כדי להיפטר מהרודן, ולהציב במקומו את כפילו הטמבל (שוב, בארון כהן), על מנת שזה יכריז בנאומו על הפיכתה של וואדיה לדמוקרטיה.
השליט האמיתי ניצל אמנם מניסיון ההתנקשות, אך מוצא עצמו נודד כהומלס ברחובות ניו יורק, עד שהוא פוגש בפעילה סביבתית (אנה פאריס),המנהלת חנות למוצרי בריאות בעלת אג'נדה חברתית-פוליטית רדיקלית, ומאמינה שהוא פליט נרדף. במקביל, הוא משתף פעולה עם מדען גרעין לשעבר בן ארצו (ג'ייסון מנזוקאס) על מנת לחשוף את המתחזה ולשוב לשלטון.
עבודותיו הקודמות של בארון כהן, שבוימו אף הן בידי לארי צ'ארלס, התבססו, בין השאר, על מפגשים אותנטיים בין הדמויות השונות שגילם לבין אמריקאים מן השורה. התוצאה אמנם היתה לקויה מבחינה אתית, שכן העמידה אנשים ללעג ובתוך כך, כאמור, החניפה לצופה עצמו - אך לפחות ניכרה בה אמירה פוליטית, גם אם לא מתוחכמת במיוחד.
גם נוכחותם הנלעגת של כוכבים אמריקאיים בתפקידי אורח כעצמם (ע"ע פמלה אנדרסון ב"בוראט"), נדמית הפעם כגימיק משומש יותר מאשר אלמנט קומי בעל ערך מוסף. בסרט הנוכחי אלו הם מייגן פוקס ואדוארד נורטון, שהתגלגלו הנה שלא בטובתם.
צוחק משנאה
העובדה ש"הדיקטטור" בנוי כקומדיה קונבנציונלית של טעויות, וכזו המושתת באופן בלעדי על הומור וולגרי במיוחד (חישבו, למשל, על סצינה רומנטית המתרחשת בתוככי הוואגינה של אישה הכורעת ללדת, בחיי), נוטלת ממנו גם את היסודות המעניינים שהיו בסרטים הקודמים. יתר על כן, אין הומור מיושן ושמרני יותר מכזה הלועג לתקינות הפוליטית המערבית, ובארון כהן, מה לעשות, נשען הפעם על הצחקות מהסוג הזה.
אכן, יש משהו חסר תחכום בהומור הוולגרי של בארון כהן. הוא מאמין שהפוליטיקלי קורקט ואג'נדות רדיקליות הם דברים מאיימים כל כך שיש צורך להילחם בשיח שייצרו. אך זוהי תפיסה אנכרוניסטית של קומיקאי מרופד שהופך את המחאה לגימיק, ואת הביקורת הפוליטית לנעימה לכל אוזן. מבחינת בארון כהן, הדרך למתן את הפמיניזם הרדיקלי היא, איך לא, להחזיק ידיים בתוך רחמה של אותה אישה יולדת.
בארון כהן אינו לועג לאיסלמופוביה של המערב, אלא מאשר אותה. במקום מחשבה מאתגרת, ההומור הלא נועז שלו צולף במובן מאליו. כמו צ'ארלי צ'פלין בסיום "הדיקטטור הגדול" (1940),
גם הוא בוחר לחתום את הסרט בנאום חוצב להבות. אבל הדברים שבארון כהן משמיע לוקים באותה מידה מביכה של דידקטיות (שהוא מבלבל בינה לבין ביקורת נוקבת), כמו זו שאפיינה את פנייתו של צ'פלין אל הצופה בסצינה האחרונה של סרטו.
למעשה, הסצינה המבריקה היחידה בסרט מתרחשת במסעדה שאליה נקלע אלאדין, ואשר משמשת מקום מפגש לגורמים חתרניים בני ארצו. על מנת להסתיר מהם את זהותו, הוא ממציא סדרה של שמות בדויים, שכל אחד מהם מבוסס על הגייה משובשת של שלט במקום. זוהי סצינה מזהירה, שמשלבת תחכום קומי, ומודעות ביקורתית באמת לאותה התנשאות זחוחה שמאפיינת את הסרט בכללו.
