"בל אמי": איזה פתי מאמין לפטינסון?
העיבוד החדש לרומן הקלאסי של גי דמופסאן "בל אמי" נסמך על הכריזמה של הכוכב הראשי רוברט פטינסון, וגם נופל עמו. הסאטירה האפלה מפנה מקום לחזה החלק והלבנבן של הגיבור
כפי שיודע כל שחקן נבון, לא ניתן לבסס קריירה ממושכת על הגעש ההורמונלי של נערות צעירות. רוברט פטינסון, שהפך למושא תשוקה בעקבות הופעתו בסדרת "דמדומים" כערפד המלנכולי אדוארד קאלן, מנסה בעקביות להוכיח כי יש לו מנעד של שחקן אמיתי.
ביקורות סרטים אחרונות בערוץ הקולנוע של ynet:
התוצאות עד כה אינן מזהירות: הוא נכשל בניסיונו לשאת את כתפיו את הדרמה הרומנטית "מים לפילים" (2011); הופעתו ב"קוסמופוליס" (2012) - הפעם הראשונה שבה הוא עבד עם במאי משמעותי (דיוויד קרוננברג) - זכתה לתגובות מעורבות בפסטיבל קאן האחרון. בין שני סרטים אלו נמצא "בל אמי" ("Bel Ami"), עיבוד בעייתי לספרו של גי דה מופאסאן (1885) שכמו השחקן המוביל אותו מנסה להיות בוגר, אפל ובעל ערך אך לא ממש מצליח.
המקור הספרותי "בל אמי" הוא סאטירה על יחסי הכוח והתאווה לעוצמה וממון בפריז של סוף המאה ה-19. הגיבור, שמתחיל את הספר בעמדת נחיתות, נע בין עולם העיתונות והמיטות של נשות החברה. גיבור של זמנו, נטול עקרונות ומצפון, הממקד את חוליי החברה. הבעיה המרכזית בעיבוד הקולנועי היא חוסר היכולת להפוך דמות זו למורכבת ומעניינת.
בעיה זו לא נובעת רק ממשחקו של פטינסון, אלא גם מהאופן בו התסריט מדלג על שלבים בהתפתחות מערכות יחסים והאינטריגות הפוליטיות המהווה חלק מהעלילה. דילוג זה מחבל בהד הרגשי של מעשי החיזור והאהבים, וביכולת לגלות הבנה ועניין בתככים. ללא שני אלו אנו נותרים עם מעשייה על דלגן מיטות זדוני בעל מימיקה בינארית שכולה מורכבת מהבעת "מופתע לגלות כיצד הדברים מתנהלים" (מצב א') או "חורש מזימות אפילות" (מצב ב').
מתקדם בסולם המיטות
ז'ורז' דורואה (פטינסון) חוזר לפריז לאחר שלוש שנות שירות צבאי באלג'יר. בתחילת הסרט הוא מוצג עני, מרוט ומדוכא בדירתו הקטנה והעלובה. חייו הם של מי שמסתכל מרחוק ובערגה בעושר הראוותני של אנשי החברה הגבוהה. מפגש עם צ'ארלס (פיליפ גלניסטר), מכר מתקופת הצבא שהפך לעיתונאי, מעלה אותו על דרך המלך. בתקופה זו, כל אדם החסר את הערכים הנכונים יוכל להצליח, כל שהוא צריך זו הדחיפה הקלה בכיוון הנכון.
שלוש הנשים אותן הוא מכיר במפגש החברתי הראשון שאליו מזמין אותו צ'ארלס יהפכו להיות יעדי החיזור והכיבוש של הגיבור: הראשונה בהן היא קלוטילד (כריסטינה ריצ'י) – אישה צעירה ונשואה שתציע לגיבור את היחס הקרוב ביותר לאהבה. הבת הצעירה של קלוטילד תעניק לו את כינוי החיבה שידבק בו "בל אמי".
האישה השניה היא מדלן (אומה ת'ורמן), אשתו של צ'ארלס, המפגינה עניין והבנה עמוקה בסוגיות פוליטיות ובינלאומיות שבתקופה זו אמורות להיות נחלתם הבלעדית של הגברים. במהלך העלילה מדלן תהפוך להיות אשתו של הגיבור, מצב שאין בו כדי להעיד באופן משמעותי על עומק הקשר הרגשי בינה לבין דורואה.
האישה השלישית היא וירג'יני וולטרס (כריסטין סקוט תומאס), אשתו של עורך העיתון "לה וי פראנסז" שבו ימצא דורואה את מקום עבודתו, ואת ההזדמנות ליטול חלק באינטריגות שאולי יביאו לו ממון רב. מערכת היחסים שתהיה לו איתה, האישה היותר המבוגרת, תהיה האכזרית מבין השלושה. ברגעי השיא של מערכת יחסים זו הסרט יחצה את הגבול אל המגוחך.
למרות ששלוש השחקניות – ריצ'י, ת'ורמן וסקוט תומאס - אינן מפגינות את הטובה שבהופעותיהן, הפער בינן לבין פטינסון ניכר. הגיבור אמור להיות בעל כוח פיתוי ועוצמה פנימית שתסביר את יכולתו לתמרן את הנשים, אך בלי אלו, גם חשיפת החזה הלבנבן ונעיצת מבטים אינטנסיביים במצלמה לא תמכור לצופים את כוח המשיכה המיוחס לו. בהשוואה לדמותו המפתה והמדיחה של הוויקונט דה ולמונט, אותה גילם ג'ון מלקוביץ' לצד מישל פייפר ות'ורמן ב"יחסים מסוכנים" של סטיבן פרירס (1988), מובהרת העדיפות של כריזמה מינית על פני "יופי".
אפשר בלי בל אמי
שני במאי הסרט, דקלן דונלן וניק אורמרוד, הגיעו מהתיאטרון. שניהם כבר עברו את גיל 60, והנה עתה החליטו לביים את סרט הקולנוע הראשון שלהם. לאור התוצאות, ניתן לפקפק בתבונה של פתיחת מסלול חדש בקריירה. הם מתקשים להפוך את העיבוד לדינאמי, ולא מסוגלים לכפר על ליקויי התסריט של רייצ'ל בנט ולעצב דמויות ואינטראקציות אמינות.
נדמה כי בניסיון לפצות על המשחק המוגבל של פטינסון והתסריט הירוד, החליטה המלחינה רייצל פורטמן, זוכת האוסקר על המוזיקה בעיבוד ל"אמה" מ-1996, להתפרע בשימוש החוזר ונשנה בכלי מיתר עצבניים. הצלילים החוזרים אמורים לבטא את המעבר לעמדה פעולה דינאמית ונקמנית מצד הגיבור, אך לאור המוגבלויות שצוינו נוצר פער שהופך קדחתנות קולית זו לכמעט נלעגת.
