גאים, איפה הגאווה היהודית?

ברובע קסטרו בסן-פרנסיסקו, כל השנה דגלים. מצעד אחד ארוך, מתמשך ויומיומי של גאווה. סיפור "היציאה מהארון", המוכר במחוזותינו, הוא כל-כך "נון-אישו" באווירה הליברלית, שלא ברור אם יש בכלל מושג כזה, או שכולם היו מה שהיו מאז ומעולם. ועד שהסתגלתי לאווירה הרחוקה ביותר ממחוזות ילדותי בבני ברק, התברר שהתפאורה כולה הייתה רק "פתיח" לתדהמה האמתית שחיכתה לי, דוסית-ישראלית, במפגש עם הגאים היהודים של העיר - שכנראה לא מתלבטים אם להצטרף למצעד הגאווה, או לא.

• איי לייק ynet יהדות בפייסבוק!
  

עוד בערוץ היהדות  - קראו:

• מדוע לא אשתתף במצעד הגאווה/ עמית לוי
• רבות רפורמיות: אנו הסכר בפני ההתבוללות
• חתונה במתנה: חופה גם למי שאין לה 
  

"הרבה יותר קל לי להגיד 'אני לסבית' מאשר 'אני ציונית'", אומרת לי רבקה ויינר, רגע אחרי שנכנסתי למוסד שקיים רק בארצות הברית - בית כנסת "גאה".

בית כנסת "שער הזהב"(צילום: יואב פרידמן)

על השלט בחוץ נכתב בעברית "קהילה קדושה שער הזהב", ורק דגל הגאווה שהתנוסס לו בגאון מעל הכניסה, הבהיר שהקהילה הזו היא לא אורתודוכסית, רפורמית או קונסרבטיבית, אלא באה בכלל מסיפור אחר. סיפור שאצלנו בישראל, איש עוד לא כתב.

גאים מתפללים בחב"ד

600 חברים גאים יש לקהילת "שער הזהב". הומואים, לסביות, טרנס ועוד כמה הגדרות שלא את כולם הצלחתי לפענח כראוי. בבית הכנסת פנימה לצדי ארון הקודש, נכתב הפסוק: "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד", מאוחר יותר הוסיפה יד עם רגישות שוויונית את מקבילתו הנקבית, "שבת אחיות".

אחרי שאספתי מהרצפה את הלסת שלי, מה שהיה קשה בעיקר נוכח דגל ישראל בפורמט "גאה" שעמד לו בנינוחות בפינה. הצלחתי להתמקד די הצורך ב"גבאית", שסיפרה בגאווה (מהסוג השני!) על הקהילה השוקקת חיים, על "הסדר הגאה" שערכו שם בפסח האחרון ("יציאה מעבדות לחירות, ראית גאה אחד שלא מזדהה עם המסר?"), על הנושאים והקונפליקטים שמלווים את חיי הקהילה (כמו מעמדם של החברים הלא-יהודים בבית הכנסת - נושא טריוויאלי ומפוהק, שמעסיק כמעט כל קהילה יהודית שם). ואז הגיע "המפץ הגדול" - הגאים כבר לא לבדם.

"שבת אחיות גם יחד"(צילום: יואב פרידמן)

חברי הקהילה הגאה, כך מתברר, לא בוחרים באופן אוטומטי להשתייך דווקא לבית כנסת שער הזהב. הם רצויים וברוכים בכל מקום, וכמו שאמרה הגבאית "יש שבוחרים ללכת דווקא לחב"ד". באותה השנייה הדיסוננס בין מה שקורה כאן לשם, לא יכול היה להיות גדול יותר. ניסיתי לעצום עיניים ולדמיין בית חב"ד עם מתפללים מהסוג הלא-קונבנציונאלי מגדרית, ופשוט לא הצלחתי. התמונה סירבה לבוא.

או גאווה או דת

סוד גלוי הוא שאצלנו בארץ רוב הגאים לא ממש גאים ביהדותם. מי שנולד במשפחה שבה לדת היה תפקיד משמעותי, עם גילוי נטייתם המינית זה הפך כמעט לטבעי לבצע במקביל התנתקות תיאולוגית.

על אף שהיום יש ארגונים כמו שמנסים לשים את האצבע בסכר, זו עדיין זו המציאות השלטת ברוב המקרים. אבל לחבר'ה בסן-פרנסיסקו הגישה הזאת נראית לא מובנת. "זה לא ברור לי", מודה מנהיג הקהילה. "אתה יכול לחלל שבת ולהתפלל בבית כנסת, עושים את זה הרבה אצלכם. אתה לא יכול להיות גיי ולעשות את אותו דבר? התנ"ך יכול להיקרא בהרבה צורות, הכול מתחיל בנקודה אם אתה מרגיש שייך".

לשלושת החברים שהקימו את הקהילה הזו, השייכות לדת הייתה מובנת מאליה. הם הגיעו ממשפחות אורתודוכסיות, יכלו להשאיר את הכול מאחור - ובחרו במודע שלא. לא לוותר על מה שהם הרגישו שהוא שלהם לא-פחות, ובסופו של דבר הצליחו לחולל מהפכה תפיסתית שהפכה אותם למקובלים בכל מקום, וליתר דיוק, בכל בית

כנסת ובכל קהילה באזור.

השאלה אם בישראל יכולים מקביליהם, לעשות את אותו הדבר היא מתבקשת. בינתיים יש רק סנונית ראשונה כמו "המניין הגאה" האורתודכסי, אבל כמה גאים מוותרים, נותרים קרועים, או מרגישים בכלל זרות וניכור? לעניות דעתי, כמעט כולם.

הדרך הארוכה והלא-פשוטה שעשו אותם גאים ביהדותם בסן פרנסיסקו, הובילה בסופו של דבר את הממסד היהודי כולו להכיר בהם כשווים בין שווים. גם כשמדובר על יהדות, מסורת, בית כנסת ותפילה. השאלה שנשארה פתוחה היא עד כמה בארץ יימצא מי שיהיה מוכן להתחייב לא רק למשמעות שמציבה לו זהותו המינית, אלא גם לזו היהודית - ולהוביל שינוי.

"קהילה קדושה נמל תל אביב"? ימים יגידו.