הומו דתי גאה - צועד או לא?
"ישנן סיבות ראויות למה לא להשתתף כדתיים במצעד הגאווה. אבל כשאני חושב על אלה שרואים אותנו צועדים עם הכיפות ומבינים, אולי לראשונה בחייהם, שהם לא לבד ושיש להם תקווה לחיים מאושרים - מתקבלת ההחלטה להשתתף"
מצעדי הגאווה בתל-אביב וירושלים בפתח, ועימם השאלה - אז למה בעצם לצעוד? ועוד כדתיים?
מחשבות רבות עברו בראשי לפני שהתיישבתי לכתוב את הדברים, שכן יש כל-כך הרבה סיבות המצדיקות השתתפות במצעד, וסיבות רבות להתנגד לו. מה גם שלא ראי זה כראי זה - הרי המצעדים בתל-אביב ובירושלים שונים כל-כך האחד מן השני, וקשה לתת תשובה אחת שתענה על שאלת ההשתתפות בשניהם.
כפי שאני רואה את הדברים, למצעדי הגאווה שתי אמירות המנוגדות זו לזו ומשלימות זו את זו, בעת
ובעונה אחת. מן הצד האחד, מצעדי הגאווה הם סוג של הפגנה, צעקת ההמון - "אנחנו פה!" ואין בכוונתנו להיעלם ו/או לחזור לארון. מבחינה זו, מצעדי הגאווה הם שווי ערך במהותם לכל הפגנה אחרת - להראות נוכחות ולהביא על-ידי כך לשינויי תפיסה ומדיניות, הן של הרשויות אך לא פחות חשוב מכך, של הציבור כולו.
במקביל, למצעדי הגאווה יש גם אמירה כלפי פנים, כלפי הקהילה הגאה בכללותה וכלפי כל צועד וצועדת. לפני שנה בדיוק צעדתי לראשונה בישראל. לעולם לא אשכח את תחושת הגאווה שאחזה בי. אחרי שנים של הסתרה, הכחשה, שקרים ודכאונות, אזרתי כוח ויצאתי לרחוב התל-אביבי. זה היה אחרי שמשפחתי וחבריי ידעו על היותי הומו, אבל השתתפות במצעד היתה צעד אחד נוסף ופומבי הרבה יותר. זו הייתה ה-יציאה - בה"א הידיעה - מהארון, ההשלמה ואהבת העצמי במלוא מובן המילה. בעיניי, פן זה משמעותי לא פחות מן הראשון, זה ההפגנתי, ובלעדיו הראשון גם לא יכול היה להתקיים. ללא קבלה וגאווה עצמית, לא הייתי מסוגל לצאת ולצעוד בפומבי.
הפגנה או קרנבל
אבל, הגבולות אינם ברורים, והפן הפומבי הופך לפנימי, והפנימי לפומבי, וחוזר חלילה, והרבה בזכות הכיפה שעל ראשי.
כשאני צועד בתל-אביב, אני הופך למצעד קטן ומשמעותי בתוך המצעד הגדול. כשאני וחבריי וחברותיי
לקהילה הדתית הגאה צועדים, אנחנו באים באמירה גם כלפי עצמנו, גם כלפי הציבור הכללי, אבל גם כלפי שאר הצועדות והצועדים - אנחנו דתיים גאים, וגאים בזה.
הדהים אותי לראות בשנה שעברה את העניין הרב שיצרנו סביבנו, כאשר רבים כל-כך הבינו כי היהדות לא בהכרח דוחה גאים בשל נטייתם, וכי קיימת אפשרות לשוב ולהרגיש מחובר לפן היהודי. תוך זמן קצר מאוד נגמרו כל נרות השבת שחילקנו שם.
ובירושלים? הפן ההפגנתי בירושלים חזק מזה שבתל-אביב, זאת גם בשל העובדה שהמצעד עצמו נראה יותר כמו הפגנה (או "תהלוכת מוות", יש שאומרים) מאשר הקרנבל התל-אביבי.
בירושלים אין משאיות ואין מוזיקה אלקטרונית. אמר לי פעם חבר קרוב, שבפעם הראשונה שהוא הלך למצעד גאווה, הוא העדיף לעשות זאת בירושלים - כמפגין מן הימין הדתי, שעומד עם "חבריו" בשולי המסלול וקורא קריאות גנאי לצועדות והצועדים. הוא הרגיש, ובצדק, שרק כך הוא יוכל להיות במצעד, ובו בזמן לא להיחשף כהומו. מיד הבנתי שאם הוא היה שם, בטח היו ועוד יהיו רבים כמותו.
אנשים רבים רואים אותנו צועדים בגאון עם הכיפות על הראש ומבינים, אולי לראשונה בחייהם, שהם לא שונים וכי יש להם לאן ואל מי לפנות. אני תוהה כמה מהם ניצלו בזכות צעידתנו זו? כמה מהם הבינו שיש להם תקווה לחיים מלאים ומאושרים? כמה מהם הבינו שהם לא באמת חייבים לבחור בין זהות דתית לבין נטייה מינית? מצעד זה הופך אצל אותם אנשים מהפגנה פומבית שלנו, להפנמה ותקווה אישית שלהם.
לא לבד
יש רבים, מבית ומחוץ, שמתנגדים למצעדי הגאווה בכלל, ולהשתתפותם של ארגונים דתיים בפרט. ישנם טיעונים הומופוביים
לכך, אך ישנן גם סיבות ראויות שאסור להתעלם מהן. אנחנו, חברות וחברי הקהילה הדתית הגאה, מודעים לפולמוס הער, אך מתוך המודעות לחשיבות הרבה שבהשתתפותנו, החלטנו לצעוד גם השנה.
משאית שתנגן מוזיקה יהודית קצבית, שהפקנו בעזרתה הנדיבה של חברת "גוגל", תלווה השנה את הקהילה הדתית הגאה. אנחנו מזמינים את כל מי שמתחבר לאמירה שלנו, לצעוד יחד איתנו למען עצמנו, ולמען כל אותם בודדים שלא יכולים להצטרף, אבל ייצאו מחוזקים כשיראו אותנו בתקשורת ויוכלו לראות שהם כבר לא לבד.
- דניאל יונס הוא דובר "חברותא - הומואים דתיים"
לפנייה לכתב/ת 
