"אני דתי. אני הומו"

אתה הומו. אני לא זוכר מתי הייתה הפעם הראשונה שממש אמרתי את זה לעצמי. בהתחלה המילים נאמרו במין ציניות מתנשאת, כאילו אני מלגלג על עצמי מבחוץ. מאוחר יותר היו בהן פליאה והשתוממות, ובשלב הבא כבר היה בהן סוג של הכרה בצחוק הגורל.

עוד כתבות ומאמרים בפייסבוק של ynet

בסוף כבר היה בצמד המילים הללו שנאה, תיעוב ודחייה. אבל גם זה לא לחלוטין: לא תמיד הדחייה הופנתה ישירות כלפי עצמי – לפעמים היא הופנתה אל האדם שהוא אני, אבל אני לא הוא.

תמיד הייתי שקרן די טוב. בילדותי אובחנתי כמחונן, והציפיות היו בהתאם – הן של עצמי, והן של הסביבה הקרובה אליי. כתוצר לוואי פיתחתי מנגנון שימושי להתמודדות עם כשלונות: לשקר. בגיל צעיר זה סיבך אותי לא מעט, אולם מאוחר יותר בחיים זה הפך לאחד הנכסים הבולטים באישיותי. ברוכים הבאים לחיים הכפולים שלי.

אין לי סיכוי להינצל

אבל לשקר יש מחיר. אני לא מדבר על הפעמים שהוא מתגלה – זה עוד לא קרה. אבל לשאת בלב סוד שכזה, ולהסתיר אותו מכל העולם, ולפעמים גם מעצמך - דורש כוח סיבולת עצום. סוד הוא כמו סרטן: ככל שתגלה אותו מוקדם יותר, כך יש לך יותר סיכויים

להינצל. אם לא תגלה אותו – הוא יתפשט לך בכל הגוף, יחדור לכל תא, וישלח גרורות לכל אזור בחייך.

סוד שאי אפשר לגלות, הוא כמו סרטן סופני שכבר שלח גרורות לכל הגוף. ההבדל היחיד הוא שבמקרה של סרטן, הרופאים יתנו לך זמן קצוב לחיות, אולם עם סוד כזה אתה חייב להתמודד לאורך זמן, בלי לדעת מתי זה ייגמר.

קצרה היריעה מלתאר את הסבל שהוא מנת חלקו של נער כמוני, הומוסקסואל דתי. את תחושות האשמה על כך שאתה חושב מחשבות ארוטיות על החברים הכי טובים שלך - בלי להיכנס אפילו לצד ההלכתי, אלא רק מהצד המוסרי. וזה בלי לכלול שיחות חברים שבהן אתה מעמיד פנים שאתה נמשך לבנות ומשחיל הערות ובדיחות יחד עם כולם, אבל מרגיש מנותק, לא שייך. עם זה עוד אפשר להסתדר.

לא מצפה מההלכה להשתנות

גם אנשים שאינם דתיים יודעים מהי תחושת חטא. תחושת הגועל הפנימית, ייסורי המצפון, התחושה של חום פנימי, שגורמת לך להרגיש קר ולרצות לברוח מעצמך. למזלי, "מנגנוני ההגנה" שלי לא מאפשרים לי לחיות כך: רוב הזמן אני במצב מודחק, מתכחש. אבל אי אפשר להתכחש לעצמך כל הזמן. בסופו של יום, אתה מרגיש יהודי פגום.

אני יודע מה עובר עכשיו בראשם של רבים מן הקוראים: זה לא נכון, יש המון קוּלוֹת ופתרונות. הידיעה שההלכה מתירה לי, על פי דעות המקילים, לחיות עם גבר (ללא יחסים) - לא עוזרת לתחושה שנבראתי שונה. הלוליינות ההלכתית שמתפתחת בנושא לא משנה את השורה התחתונה: המעשה אסור – וזהו גזר

דין של סבל להומוסקסואל. עם כמה שאפשר להגמיש את ההלכה, הרי ששורש מאוויי, מי שאני באמת - נוגד לא רק איסור, אלא גם עיקרון בתורה.

אני לא מצפה מההלכה להשתנות. מי שצריך להתמודד זה אני, וההתמודדות כוללת גם הטחת דברים קשים כלפי אלוהים: לשאול אותו למה אני, ולמה אני צריך לסבול. הפתרון של יציאה מהארון קשה מאוד לנער במצבי. אני לא היחיד שיכול להיפגע ממהלך כזה.

הסבל מחפש משמעות

נפגעים פוטנציאליים אחרים? ההורים. ההורים שלי אוהבים אותי בכל מאודם, ואני כמעט משוכנע שאם וכאשר אתוודה בפניהם, אתקבל בחיבוק ולא אגורש מהבית. מצד שני, במשפט הקודם הופיעה המילה כמעט. גם אם ההורים שלי יגידו לי שזה בסדר, ושהם תומכים בי, אמשיך לחיות בחוסר ודאות - האם הם באמת מתכוונים לכך?

כמובן שגם כל המרקם העדין, כל הרחשים הססמולוגיים, כל ההבנות העיוורות, כל האמון – הכל יימחק, יתאדה. גם אני וגם הוריי נוכל לשחק את המשחק, כאילו דבר לא קרה, אבל אני יודע שביום שבו אספר להוריי, אצטרך להתחיל את היחסים מנקודה אחרת. וכל זה מבלי לגעת אפילו בפחד של פגיעה בהורים שלי, שאני כל כך אוהב. האם אוכל לעשות להם את זה? לשבור אותם ככה, רק כדי שאני ארגיש יותר שלם עם עצמי?

אם אצא באופן פומבי, זה יהיה עוד יותר גרוע: ראשית, בשל החשש לאבד את חבריי הקרובים. לעיתים אני תוהה האם אני בוחר את חבריי בגלל שאני נמשך אליהם, או שההפך הוא הנכון? אני בטוח שאם אפיל עליהם את הפצצה הזאת, גם לחברים "האמיתיים", שיהיו מוכנים לחיות עם העובדה שיש להם חבר קרוב שהוא הומו - יעברו בראש המחשבות הללו.

ויש כמובן גם הצד הקהילתי: להתמודד עם הלחישות, עם הדיבורים מאחורי הגב. אולי אוכל להתמודד עם המבטים, אולי אוכל להתעלם מהמתעלמים, אך מה עם ההורים והמשפחה?

ויקטור פרנקל טוען שאדם יכול לשאת סבל רק אם יש לסבל משמעות. אני חושב שכאן טמונה בעיה רצינית: אני לא רוצה "להאשים" את הנטייה שלי בשיחות שיש לי עם הדת, אבל בהחלט יש לה חלק בדיאלוג הזה עם המשמעות שהדת אמורה, לכאורה, לתת לי. בנימה טראגית יותר: הדת לא מצליחה לספק לי משמעות לסבל. יחסי החתול ועכבר שלי עם אלוהים לא נובעים מהעובדה שאני הומו, אבל גם אי אפשר להגיד שאין לזה חלק בוואקום הרוחני שאני נמצא בו.

אל תשאירו אותנו לבד

וזה רק קצה הקרחון של מורכבות העניין. אילו רציתי להקיף את כל ההיבטים בחייו של הומו דתי, הייתי נזקק לספר שלם. את המאמר אני כותב בעיקר כדי להקל על עצמי, אבל חשוב לי לפרסם אותו בשביל כל

הנערים והנערות הנמצאים במצבי. שצריכים לחיות חיים כפולים. שהייאוש והסבל אופפים אותם בדרך שאין לה מוצא: לכל כיוון שתלך, תקריב חלק מעצמך, מחייך.

בשבילי ובשביל כל מי שנמצא במצבי, אני חייב לזעוק אל הרבנים, אל הציבור, אל הקהילות: אל תשאירו אותנו לבד בהתמודדות הזאת. בכיתה י"ב חשפתי את הסוד שלי בפני יועצת בית הספר, אישה מדהימה שאני חב לה את חיי. היא הפנתה אותי לפסיכולוג, ומאז, כבר שנה, יש לי לפחות שעה בשבוע של הקלה פורתא. אבל אני בר מזל.

בשביל אלה שלא, וגם בשביל אלה שכן, אני כותב.