פאני מחפשת את הצדק

אני מסתכל על פאני דלמר, בת 60 ואם לשלושה. כבר פעמיים בכיתי במהלך 20 הדקות האחרונות שאנחנו מדברים. פאני היא חברת ועד עובדות הניקיון באוניברסיטת בן גוריון, שבה אני לומד. פעם נרתעתי משימוש בסופרלטיבים, היום אני מבין שפאני היא פשוט אחת הנשים הכי אמיצות שפגשתי בחיים שלי.  

• איי לייק ynet יהדות בפייסבוק!
  

עוד בערוץ היהדות  - קראו:

• קלאסיקה חרדית: רבי המכר שלא הכרתם
• בסן-פרנסיסקו יש גאווה יהודית/ טלי פרקש
• החזון הראשוני של ישעיהו ליבוביץ: מדינת הלכה
  

היכולת שלנו, הישראלים, להשלים ולהכיל מציאות מעוותת לחלוטין, היא אחת המרשימות שפגשתי. כמות הסיפורים הלא-צודקים והמזעזעים שאנחנו נחשפים אליהם היא חסרת תקדים, וכולנו כבר פיתחנו איזו תערובת של קהות חושים ואדישות, שנסדקת רק לעתים רחוקות. ובכל זאת, אני מתעקש לספר לכם את הסיפור של פאני, גם אם שמעתם כבר כמה כמוהו. גם אם אתם עדיין לא מבינים עד כמה הוא קרוב אליכם, עד כמה בקרוב הוא עלול להפוך למציאות התעסוקתית שלכם או של הקרובים ביותר אליכם.

הבקשה הכי גדולה של פאני היום היא שהאוניברסיטה תכיר בה ובחברותיה כעובדות של המוסד האקדמי. בסך הכל לא בקשה מופרכת. פאני מנקה את מעבדות בניין הפתולוגיה בפקולטה לרפואה כבר 24 שנים. מתוכן, הופרשה לה פנסיה רק בחמש השנים האחרונות. כי למרות שפאני מנקה ומחטאת את אותם כלי מעבדה במעבדות וירולוגיה כבר 24 שנים, היא לא עובדת של האוניברסיטה. היא עובדת קבלן ולכן אפשר לעשות לה את כל מה שעשו לה עד היום. ולכן היא שתקה עד עכשיו.

לא רק שהמצב הזה נמשך, אלא שהוא הולך ומחמיר, ומתפשט במהירות אדירה למקצועות נוספים: עו"סים, מורים (יותר מ- 1500 מורי היל"ה), עיתונאים, כלכלנים וכמובן ניקיון, שמירה והסעדה.

אבל הנהלת האוניברסיטה מעדיפה שלא להכיר בהן כעובדות קבועות שמנקות לה את המסדרונות מדי בוקר. לא נעים להתבונן בפניהן של עובדות קבלן חסרות זכויות, לאחר שמקצצים בשעות עבודתן השכם והערב, מגדירים להן שאסור להן לדבר עם אף אחד שאינו המעסיק הישיר, והקבלנים מנסים להחתים אותן כחברות הסתדרות (כדי להחליש את התאגדותן) תחת איום אי-קבלת תלוש השכר (הזעום).

ציווי עתיק

המדינה שלנו מלאה עד גדותיה טרגדיות ועיוותי צדק. שרים, ראשי ממשלות וערים שמורשעים בפלילים זה אחר זה, עוד הוסטל לנוער בסיכון בסכנת סגירה עקב חוסר תקציב, ועוד שירות רווחה בסיסי שנסגר, רציחות ואונס שהופכים לדבר יומיומי... אני יודע שתיבת הדוא"ל שלנו, הפיזית והנפשית, קורסת תחת הנטל.

ובכל זאת, לפני 3,200 שנים צוּוֶינוּ "לא תעשוק שכיר עני ואביון, מאחיך או מגרך אשר בארצך בשעריך" (דברים כד, יד). ואני מסתכל שוב על פאני, וכמעט מתחיל לבכות שוב. אני מתבייש. אני מתבייש מאוד. בפעם הרביעית השנה, אני מודה לה' שסבא נתן שלי כבר לא בחיים, ולא צריך לראות מה עשינו מהמדינה שהוא טרח להקים. איך במדינה שבה ציבורים שלמים בוחרים לשבת בבית ולא לעבוד, ציבורים שלמים מעלימים מס, אנחנו נותנים לממשלה, ובמקרה שקרוב אליי לאוניברסיטה שבה אני לומד להתעלל, לסחוט, לאיים ולהעניש דווקא את האנשים שבוחרים לצאת ולעבוד.

עבור רבים מאיתנו עבודה מאורגנת היא מילה גסה. מאוד. היא החטא שמאפשר לעובדי הנמלים, חברת חשמל, הרכבת ועוד כמה בריונים, לעשוק את כולנו ולהשתכר משכורות עתק של עשרות אלפי שקלים. אבל אנחנו שוכחים משהו חשוב מאוד. ללא התארגנות, העובדים

הם עלה נידף ברוח. וללא תמיכתנו, הנשים הללו, שרובן המכריע כמובן עולות חדשות ולא דוברות עברית, הן המטרה הכי קלה לשקרים, מניפולציות ואיומים.

אחרי אין ספור שיחות עם חבריי, שמחזיקים בדעות כלכליות שונות ומגוונות, אני מבין היום שלעיתים הפרטה היא הפתרון המתאים. אבל גם כאשר מפריטים צריך לדעת איך ואת מה להפריט, ועל מה ומי חייבים להגן. אני חייב להגיד שהצלחנו ליצור בארץ גרסה מאוד מעוותת של רעיון טוב. ואת הגלגל הזה, בניגוד למה שרובנו חושבים, אפשר להפוך, אם רק נרצה (עשו את זה במוסד קטנטן בשם מכון ויצמן). אפשר וחייבים. אולי הגיע הזמן, אחרי שדאגנו, בצדק, לשכר הדירה שלנו ברוטשילד, שנעמוד בקיץ הקרוב גם לצד האנשים החלשים באמת.

• הכותב הוא סטודנט לרפואה באוניברסיטת בן גוריון וחבר בקבוצת צ"ח – סטודנטים לצדק חברתי.