החזון הראשוני של ישעיהו ליבוביץ: מדינת הלכה
פרופסור ישעיהו ליבוביץ נודע בתפיסתו להפרדה מוחלטת בין עולמו הדתי של אדם לבין עולמו החילוני. אבל הגותו המוקדמת, כך מתברר, הייתה שונה לחלוטין
בשנת 1952 פירסם עקיבא ארנסט סימון מאמר רב-השפעה שכותרתו "האם עוד יהודים אנחנו", שהבחין בין שני דגמים טיפוסיים של דתות: דת בעלת מבנה קתולי ודת בעלת מבנה פרוטסטנטי. הדת הקתולית מקיפה וחובקת את מכלול החיים המעשיים והחברתיים של היחיד ושל החברה, והיא לא מכירה בלגיטימיות של מדורי חיים אוטונומיים שאינם כפופים לדת. לעומתה, דת בעלת מבנה פרוטסטנטי ממוקדת ביחיד ובזיקתו לאל, והיא מכירה במרחבי חיים שאינם מותנים בדת והם חילוניים במובהק.
עוד בערוץ היהדות - קראו:
- הישג לצהר: רבני קהילות יערכו חופות
- מדוע לא אשתתף במצעד הגאווה/ עמית לוי
- רבות רפורמיות: אנו הסכר בפני ההתבוללות
חיי אדם מחולקים לפחות לשני מדורים - המדור הדתי המובהק והמדור החילוני שאינו תלוי בדת. הדת היהודית ההיסטורית היא "קתולית", שהרי ההלכה חודרת לכל תחומי החיים. יתר על כן, היא אינה ממוקדת ביחיד אלא בחברה. חידושו של סימון מצוי בקריאה לעצב את החיים הדתיים מחדש כך שיהלמו את המודל ה"פרוטסטנטי", זאת משום ש"הקתוליות" כשלה נוכח החילון: מרחבי חיים שלמים בתחומי הכלכלה, החברה והצבא הם חילוניים במובהק, וההתייחסות הדתית אליהם תמיד מאוחרת לכינונם.
סימון מנה שני חוגים בין גיבוריה של הדתיות ה"קתולית": האחד נטורי קרתא והשני החוג שהתגבש מסביב לישעיהו ליבוביץ. החוג הראשון פתר את המתח שבין החברה המודרנית החילונית שהשתחררה מהדת לבין התביעה הדתית הטוטאלית, באמצעות ויתור על עולם המעשה החילוני והתגדרות בעולם הדתי. החוג שמסביב לליבוביץ פתר את המתח בכיוון הפוך, הוא שאף לשקם את הטוטאליות היהודית באמצעות מהפכה דתית-ציונית המבקשת ליישם את הדת על כל מרחבי החיים, באמצעות שידוד מערכות דתי פנימי – חידוש החקיקה ההלכתית.
ליבוביץ קתולי?!
בעיני רבים, הכללת הגותו של ליבוביץ במסגרת המודל ה"קתולי" של הדת עלולה להיראות מופרכת מעיקרה, שכן ליבוביץ הוא ההוגה ה"פרוטסטנטי" המובהק ביותר: הגותו ממוקדת ביחיד, והיא אף ממדרת את חיי האדם ויוצרת חומה בצורה בין מרחב החיים הדתי לבין ההקשרים החוץ-דתיים – הפוליטיים, המוסריים, החברתיים והמדעיים.
ואולם תפיסה נפוצה זו של ליבוביץ היא חלק מהצלחתו לטשטש את הגותו המוקדמת, שאכן עומדת בסימן מובהק של תביעה לטוטאליות דתית. ליבוביץ, שהיה אחד המנהגים המובהקים של צעירי הציונות הדתית בשנות ה-30 של המאה העשרים, ובמיוחד של "ברית חלוצים דתיים" (בח"ד) שהקימה את
הקיבוצים הראשונים של הקיבוץ הדתי, העמיד בראש הגותו את הצורך ליישם את התורה בכל מרחבי החיים.
במעין מניפסט, הוא כותב ב-1930: "אנו מכריזים על בניין ארץ ישראל כתפקיד ההווה של היהדות. בעצם בניין ארצנו ועמנו יש בשבילנו אחד התפקידים המהותיים של התורה". ועוד כתב: "אנו תופסים את התורה כמקור לימוד, חוק וצורת חיים שבאה להקיף את החיים המקצועיים, את חיי העבודה ואת כל הבעיות של המבנה החברתי".
המהפכה הדתית שאותה יזם ושבמסגרתה פעל נועדה להעביר את עולם התורה וההלכה ממרחבי החיים הפרטיים: הבית, בית הכנסת וכיוצ"ב אל המרחב הציבורי הפוליטי. זה ההבדל בין החיים בגלות לחיים בארץ-ישראל. רק בארץ יש את האפשרות להפוך את התורה למקיפה כל. עוד בשנת 1943 מציג ליבוביץ את עמדתו בהרצאה שכותרתה: "חינוך למדינת התורה" – מדינת התורה אינה אפוא מונח חרדי, אלא מונח המגלם את המהפכה הציונית-דתית החותרת לחדש את ההלכה, כדי לאפשר יישומה במדינה ריבונית. סימון הבין, בצדק, כי המשמעות של עמדת ליבוביץ באותם ימים פירושה הכנת המצע ל"שלטון הדת במדינה".
שינוי תפיסתי
ואולם כבר בראשית שנות ה-50 שינה ליבוביץ את טעמו וצידד בתפיסה "פרוטסטנטית" של הדת היהודית. השינוי הוא קיצוני לעילא. ראשית, הגיבור הדתי הוא עתה היחיד עצמו, ולא הקהילה. העולם הדתי הוא עניינו של היחיד המצווה לעצב עולם חיים דתי סגור שאינו ניזון מהעולם שבחוץ ואינו מפולש אליו. הדת היא עולם תחום המוגדר על-ידי חומות ההלכה ומחוץ לו משתרע עולם החולין הכולל את המוסר, הפוליטיקה, המדע והחברה. בעולם הדתי האדם הוא נתין ההלכה המכונן את עולמו על-ידי הציות המוחלט לצו האל. לעומת זאת, העולם שבחוץ החילוני מכונן על-ידי ריבונותו המוחלטת של האדם.
ליבוביץ עצמו השתדל לטשטש את המעתק מתפיסה שבמרכזה עומדת הקהילה לתפיסה שבמרכזה עומד היחיד. במאמר מוקדם "חינוך לתורה בחברה מודרנית" הוא כותב "להיות יהודי דתי הוא תפקיד שאינו מצטמצם בעיצוב אופי אישי מסוים ובהסדר החיים הפרטיים, כי אם חיוב להכשרה לקראת התפקיד הענקי של הקמת חברה דתית ... הסדר ענייני החברה והמדינה, הקמת מדינת התורה". לנוכח התפנית שבעמדתו הוא הוסיף הערה: "היום (1975) יש להטעים יותר את המשמעות של עיצוב חיי הפרט במסגרת הקולקטיבית". ואולם היסט זה מהקהילה והחברה אל הפרט אינו שינוי דגש גרידא: זהו שינוי אוריינטציה מקיף. עתה האדם היחיד הוא גיבורה של הדרמה הדתית הממוקדת ביחס שבינו לבין אלוהיו, ואינה ממוקדת בעיצוב החברה והפוליטיקה.
לא זו בלבד שמרחבי חיים רבים נושלו מהטריטוריה הדתית, אלא שהם הופכים להיות מרחבי סכנה ואיום על החיים הדתיים. כמו הגל לפניו, משורטט הגיבור הדתי החדש של ליבוביץ – אברהם אבינו, כזר בעולם, כמי שנמצא בעימות מתמיד נוכח הפיתוי החילוני לריבונות ולהעצמת הסובייקטיביות. גיבורו החדש של ליבוביץ הוא אברהם המקריב את בנו ובכך מקריב את מכלול ערכיו בשל אהבת ה' ויראתו. הקונפליקט אינו אפיזודה; חיי המאמין הם משבר וקונפליקט מתמידים. דעיכת הקונפליקט משמעו דעיכת הפאתוס הדתי המחייב את האדם להתגבר על נטיות לבו ומכלול ערכיו.
החיים הם קונפליקט
מהם הטעמים למהפך זה? האם נואש ליבוביץ מהמודרנה והעצמת הסובייקטיביות שכוננה? האם נואש מהתפיסה המשיחית של
הציונות או שמא נואש מהמדינה החילונית ומעליית הלאומנות? אפשר להציע הסברים רבים לתפנית דרמטית זאת. בעיניי חשיבותו של מעתק זה מצוי בעצם הצגת האפשרות של כינון חיים דתיים המיוסדים על עימות וקונפליקט. אי-אפשר להכחיש כי תפיסה זו זרה למסורת ישראל שמעולם לא הפכה את העקידה לפרדיגמה של החיים הדתיים. לפיכך יש לראות בתפנית זו ביטוי לחוויה עמוקה של תחושת איום על-ידי העולם החיצוני וחווית זרות בו. זאת גם אם הוא נוטל בו חלק, ומי כליבוביץ נטל חלק במכלול מערכות החיים בישראל.
האין זה פרדוקס? אכן כן. אבל זה סוד הקסם בהגות מיוחדת זו המעמידה אותנו כל פעם מחדש בפני פרדוקס המחייב את תגובתנו לו.
- בית אבי חי בירושלים מארח את פרופ' אבי שגיא, ראש התוכנית ללמודי פרשנות ותרבות באוניברסיטת בר אילן ועמית מחקר בכיר במכון שלום הרטמן בירושלים, לסדרת הרצאות על משנתו של פרופ' ליבוביץ. לפרטים הקליקו כאן.
לפנייה לכתב/ת 
