ממשה ועד יוסק'ה: לאחוז בחזון - וגם במציאות

מדוע שתקו משה ואהרן, בפרשת השבוע שלנו - "שלח לך"? הם ראו את מפעל חייהם נחרב לעיניהם. המרגלים, שהם ראשי השבטים, באו וריפו את ידי העם. הפחידו אותו בתיאורים פנטסטיים על אויבים על-אנושים ובלתי מנוצחים הממתינים להם בארץ כנען. כלב ויהושע, שני המרגלים הנאמנים, מתווכחים עם העם, מנסים להרגיע את הרוחות, קורעים את בגדיהם. הם אקטיביים מאד במאבק המתחולל על החזון. אך, התגובה היחידה של משה ואהרן היא ליפול על פניהם לפני העם, בשתיקה מוחלטת.

• אהבתם? עשו לנו לייק בפייסבוק!
  

עוד בערוץ היהדות  - קראו:

• זמני כניסת שבת - ועוד על פרשת שלח
• גבעת האולפנה: דתיים נאבקים למען דתיים
• פמיניסטיות דעתן קלה - ועוד איך
  

משה ואהרן לא מתווכחים ולא מאיימים, לא משכנעים ולא מפתים, הם רק נופלים על פניהם בשתיקה מוחלטת. מדוע בעצם?

התהייה הזו במקומה, אך השאלה הכבדה יותר היא מדוע בכלל שלח משה את המרגלים? בספר דברים אנו למדים כי היוזמה לשליחת המרגלים הייתה של העם בכלל. גם בפרשה שלנו יש לכך רמז. ה' המצווה על משלוח המרגלים אומר למשה "שלח לך", וכבר פירש רש"י: "לך" פירושו "לדעתך". ואם כן, מדוע שלח משה את המרגלים ביודעו את מצבו השברירי של העם? (זאת שאלת הרמב"ן על רש"י).

התשובה שברצוני להציע נובעת מהכנות העמוקה מיני-ים של הנהגתו החינוכית של משה. כנות החודרת אל מעמקי התהום האנושית, והאינסופיות האלוקית.

לא לפחד מהפחד

משה רבנו מאפשר לחרדות, לפחדים, לחששות ולחוסר הביטחון לבקוע החוצה. הוא מעמיק לחדור אל הפער הקיים בין קוגניציה לאמוציה של האדם, ובמיוחד זה הנמצא במצב של חוסר ביטחון במדבר - המעבר ממצב קיום אחד למשנהו.

על העולם הפנימי הסוער לצאת החוצה. הוא לא יכול להישאר לא-מטופל, גועש מבפנים וכלוא מבחוץ. שום עונש, איום או פחד לא יעצור את המהות האנושית . וגם שום אילוץ חיצוני לא יכפה התאמה כפויה בין האדם לחזון המוטל עליו מבחוץ.

הבחירה החופשית של האדם, בצירוף החלקים הפחות נשלטים שלו, יוצרים מהות מבעבעת, רותחת, שאי-אפשר לכוון אותה באמצעים חיצוניים בלבד. ולפעמים, כמה מוזר, צריך להודות בכך שחזון מסוים לא מתאים לאדם, או אפילו לדור כזה או אחר.

משה, למעשה, שולח את המרגלים, שהם נציגי העם, לסוג של מחנה גיבוש, למבדקי התאמה. נדמה לי כי הוא יודע, אם לא חושש מראש, לגורל התוצאה של מסע הריגול. אך באותה מידה, הוא יודע שהוא לא יכול לדלג על המציאות הנפשית המסוכסכת שבה נמצא דור הנגאלים מהעבדות הנוראה במצרים. הוא יודע כי המהות הפנימית שלהם, במקום שבו הם נמצאים עכשיו, חייבת לבוא לידי ביטוי, יהיו התוצאות אשר יהיו.

משה, שלא היה כמוהו מעמיק לחדור לתוככי המהות האלוקית, ולא היה כמוהו נציג שלה עלי אדמות, הוא אותו משה שמכבד את המהות האנושית, באמצעות אותה כנות עמוקה ונוראת הוד שלו. זהו אותו יושר עמוק שגורם לו לנתץ את לוחות הברית ברדתו מהר סיני, כשהוא רואה מלמעלה את העגל והמחולות האקסטטיים של העם. היכולת לשבור את הלוחות באה לידי ביטוי ביכולת לשלוח את המרגלים מבלי לדעת כיצד הם יחזרו מהמסע הגורלי שלהם.

המסקנה שלי מכל זה היא שעל ממשיכי דרכו של משה לדעת לאחוז בניגודיות הזו, שבאה לידי ביטוי בהנהגתו. כוונתי לניגודיות שמתבטאת באפשרות לשאוף למימוש חזון מסוים בחיים הפרטיים והכלליים של האדם, אך באותה העת ממש להכיר במציאות הסובבת, ובמהות האנושית שהיא מייצגת.

יוסק'ה בדרכו של משה

לפני כשבועיים הלך לעולמו ידיד ומורה, יוסק'ה אחיטוב מקיבוץ עין-צורים. יוסק'ה, ייצג בהוויתו את הניסיון לאחוז את שני הקצוות המנוגדים. יכולתו להכיר במציאות הסובבת, על אורותיה וצלליה, על יתרונותיה וחסרונותיה - ומצד שני, להכיר בנצחיותו ובמרחביו האינסופיים של

החזון. יכולת זו באה לידי ביטוי במפגש טעון וכואב בין הרצוי למצוי, בין החזון למציאות.

יוסק'ה הטיף למפגש אמיתי בין השניים. יוסק'ה היטיב להבין, לפני רבים אחריו, שהחברה המערבית-חילונית דורשת מנושאי החזון של התורה להיטהר. להיטהר ולהיות מופת לנקיון כפים. להיטהר ולהיות מופת לצניעות ופשטות. להיטהר ולהיות מופת לחשיבה בהירה ומאוזנת ולא מתלהמת וקיצונית. יוסק'ה דרש לנסות ולהכיר את המציאות כמות שהיא, ולא רק מבעד למשקפי החזון.

לא הסכמתי איתו על כל דבר, אבל את הצורך להכיר במציאות ולהכיר את המציאות, לשוחח עם המציאות ולדעת לדחות ממנה חלקים לא ראויים, אך לקחת את הראויים, את כל אלה לקחתי ממנו מלוא חופניים. יהי זכרו ברוך ומלמד.