גבעת האולפנה: דתיים נאבקים למען דתיים
כשמביטים בתמונות של שובתי הרעב במאהל המחאה, וכשמעיפים מבט בחוסמי הכבישים עולה המחשבה: עבור מי המלחמה הזו? מי גר בשכונת האולפנה, ומי יגור בבתים שייבנו במקומה? ובכן - יגורו בהם מתנחלים דתיים
גם אם ניקח בחשבון את כל ההסתייגויות, ברור שמחאת האוהלים בקיץ האחרון שינתה את התודעה הישראלית. בשנה שחלפה למדנו שיש מחיר כבד להפרטה של הרווחה, החינוך והבריאות, שהתספורות מאיימות על הפנסיה של כולנו, שרמי לוי לא באמת עושה איתנו חסד, ושלעובדים שלו יש תנאים מחפירים. למדנו להקשיב לעובדי הקבלן, הבנו יותר טוב את הצורך הציבורי בתגמולי הגז, והפנמנו שמחירי הדיור הם לא גזירה משמים.
עוד בערוץ היהדות - קראו:
- זמני כניסת שבת - ועוד על פרשת שלח
- פמיניסטיות דעתן קלה - ועוד איך
- "היסטורית, הרב סבתו ייזכר יותר מעמוס עוז"
על אף ההתעוררות החברתית, הציבור הדתי מסתייג עד היום מהמחאה. מפונקים שרוצים לגור בתל-אביב כּוּנו אז המוחים. הנרגילות והסושי היו עדות מוחצת לכך שהם, המפגינים, לא מוּנעים מערכים. אפילו הרב יובל שרלו חשב בתחילת הקיץ שמדובר באגואיזם.
והקיץ שוב כאן, המאבק על גבעת האולפנה בכותרות, והשיחה על הקשר בין עם ישראל לארצו חזרה לשיח הציבורי. זה עיתוי חיוני לבחון שוב את השאלה למען מי, ולמען מה ראוי לצאת מהבית.
עבור מי נלחמים?
עבור המתנחלים (גילוי נאות: גם אני כזאת) המאבק על גבעת האולפנה הוא המאבק על ארץ ישראל. צמיגים נשרפים בשם העם ועבור האינטרסים שלו - גם אם הוא, העם, עדיין לא רואה את הדחיפות של המאבק הזה. מבחינת שובתי הרעב, המאבק על השכונה הזו הוא צעד להצלת עם ישראל.אלא שבצד האידיאולוגיה, יש גם סוציולוגיה, וכשמביטים בתמונות של יושבי המאהל מול משרד ראש הממשלה ובית
ולמען הסר ספק: אני מאמינה בכל לבי למפגינים שמטרתם נעלה מזו של האינטרס הסקטור ממנו הגיעו, אלא שאני תוהה כיצד כל מאבק אחר - בעיקר זה של חילונים ששרים בו שלמה ארצי ואייל גולן ולא אריאל זילבר - נראה בעיני הציבור הדתי מפונק, בורגני ואגואיסטי, בעוד שהמאבק "שלנו", שהוא בסופו של דבר עבור אנשים שנראים כמונו וחיים כמונו, הוא בעצם לטובת כל העם?
אולי גם להם יש ערכים?
הקריאה "להתנחל בלבבות" כבר כמעט עתיקה, אלא שהיא קודם כל מותנית ביכולת של הציבור הדתי לוותר על הוודאות הנוגעת לשאלה למי יש בעלות על אהבת העם והארץ. נראה לי כי ההבנה שהישרדותה של המדינה תלויה גם בחוסנה החברתי תוכל לאפשר דיון ציבורי פורה על סדר העדיפויות, ועל השאלה מה יותיר אותנו בטווח הארוך על האדמה האהובה הזאת: שכונת האולפנה או למשל מאבק למען 40 אחוז מאזרחי הארץ שעובדים ונשארים מתחת לקו העוני?
על מה ראוי לצאת לרחוב ולחסום צירים? על מה נשבות רעב? חיוני בעיניי שהתשובה על השאלה הזו תוכל להיות פתוחה וגמישה יותר. כלומר, גם אם נראה שמאות הבתים החדשים שייבנו ויגורו בהם דתיים לאומים הם שיושיעו את עם ישראל, כדאי להטות אוזן לאלה המתעקשים על ה"פינוק" של זכות לבריאות, רווחה ודיור. יש סיכוי שנגלה שגם הם נושאים חזון וערכים, וגם שבסופו של דבר, מתוך היכרות עם מדיניות הממשלה, הרי לא נתפלא אם המשפחות שיפונו משכונת האולפנה יזדקקו, גם הם, לדיור ורווחה.
- הכותבת היא עמיתה במכון שחרית
לפוליטיקה חדשה ומנחה במכון הרטמן.
לפנייה לכתב/ת 
