שתף קטע נבחר
 

ביטול היתר הבניה לווילה של דנקנר יישאר בתוקף

נדחתה עתירת דני דנקנר ורעייתו שושנה, שיצאו נגד ההחלטה לבטל היתר בנייה בדיעבד שניתן לאחוזתם בעתלית. בית המשפט: מדובר בעותרים שהביעו זלזול מופגן בחוק כאשר בנו ללא היתר בניין רחב ידיים על קרקע ציבורית שלא הוחכרה אפילו לעותרים אלא לחברת המלח

בית המשפט המחוזי בחיפה, בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים, דחה עתירה שהגישו יו"ר בנק הפועלים לשעבר, דני דנקנר, ורעייתו שושנה נגד ועדת הערר לתכנון ולבנייה מחוז חיפה ונציגי המדינה בוועדה. העותרים ביקשו כי בית המשפט יבטל החלטה של ועדת הערעורים, שביטלה היתרי בנייה בדיעבד שנתנה הוועדה המקומית לבני המשפחה. ההיתרים ניתנו לאחוזה שהוקמה בשטח שהיה מיועד למגורי העובדים במפעלי המלח בעתלית.

 

 

בהליך מקביל, פנתה המדינה בחודש שעבר לבית משפט השלום בחיפה, וביקשה להוציא צו הריסה לקומפלקס.

 

השופטת ברכה בר זיו ציינה כי העותרים הינם בעלי חלק מחלקה עליה הוקם, בשנות ה-60, בית מגורים בשטח של כ-80 מ"ר. עד שנת 1986, התגורר בו אחד מעובדי המפעל. בהמשך, נבנתה במקום וילה ששטחה קרוב לחצי דונם, בתוספת שטח שירות של כ-100 מ"ר נוספים. העותרים הגישו לוועדה המקומית בקשה ל"לגליזציה לבית מגורים קיים...כולל הקלות בשטח עיקרי, קומת מרתף ובריכת שחיה".

 

בשנת 2008 אישרה הוועדה המקומית את השינויים בתוכנית, אך המדינה ערערה על ההחלטה. נציגי המדינה טענו כי "השטח נשוא הבקשה מיועד... לתעשייה זעירה ולא למגורים ומשכך לא ניתן היה לאשר את הבקשה, שאינה תואמת את יעוד הקרקע".

 

בוועדת הערר נקבע כי היתרי הבנייה שניתנו בעבר באזור היו מיועדים "למטרות שיכון לפועלי חברת המלח", וכן ציינו חברי הוועדה כי "הסעיף נועד לאפשר המשך מגורי עובדי חברת המלח ואין מניעה כי בתים אלה ימשיכו לשמש למגורים, אך מכאן ועד ליצירת מגרשי ענק למגורים... ובנית מבנים בשטח של למעלה מ- 600 מ"ר ליחידת דיור בודדת המרחק רב". על החלטה זו, כאמור, הגישה משפחת דנקנר את העתירה.

 

לדברי השופטת בר זיו, "דין העתירה להדחות – ולו מן הטעם כי ידיהם של העותרים אינן נקיות ואל לו לבית המשפט המינהלי להעניק סעד לעותרים שכאלה".

 

השופטת התייחסה גם לייחוסו הכלכלי של דנקנר וציינה: "מדובר בעותרים שהביעו זלזול מופגן בחוק כאשר בנו ללא היתר (ו/או הוסיפו בניה ללא היתר על בניה קיימת במימדים קטנים) בניין רחב ידיים על קרקע ציבורית שלא הוחכרה אפילו לעותרים אלא לחברת המלח (שהעותרים, כנראה, נמנים על בעלי השליטה בה) למטרת ניהול מפעלי מלח ומגורי עובדיה, וכאשר אחד העותרים הינו דמות מרכזית במשק, ומי שבידיו היה מופקד ניהולו של בנק מהגדולים במדינה".

 

לגופה של העתירה פסקה השופטת כי לא מצאה לנכון להתערב בהחלטת ועדת הערר: "לא מצאתי כי ועדת הערר פעלה בנסיבות המצדיקות התערבות ואפילו איני נדרשת לבחון את טענתם העיקרית של העותרים, לפיה ניתן להוציא היתר בניה למבנה שהקימו לאור תכנית ג/555 החלה על השטח, כאשר גם מהנדס הועדה המקומית, שהחליטה להתיר את המבנה, אישר בפני ועדת הערר... כי בהתאם לתכנית זו מיועד שטח זה ל'תעשייה זעירה' ולא למגורים (כטענת העותרים), וכי תנאי לאישור בנייה עליו הוא קיומה של תכנית מפורטת המתירה זאת, ואין חולק כי אין בנמצא תכנית מפורטת שכזאת".

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מומלצים