"רוצה אותך במקום": רוק ממש לא כבד
הקומדיה הרומנטית "רוצה אותך במקום" מתרחשת על רקע פסטיבל רוק בסקוטלנד, וספוגה באווירה כיפית וקלילה. העלילה אולי פשטנית, אבל הסרט עושה טוב על הלב ובתוך האוזן
ביקורות סרטים אחרונות בערוץ הקולנוע של ynet:
דאגו שהפסטיבל יהיה אמיתי (מה שאומר שהסרט צולם תוך חמישה ימים וכלל ככל הנראה אי אלו אלתורים), הוסיפו גשם ובוץ אותנטיים וצילומי אווירה בהתאם, שני שחקנים ראשיים טובים ולא יותר מדי מוכרים, עלילה צפויה אך בעלת כוונות טובות, וקיבלתם את "רוצה אותך במקום" ("Tonight You're Mine"). הסרט בבימויו של דיוויד מקנזי מתרחש בפסטיבל "T in the Park" בסקוטלנד שמתחרה בעלילה כמוטיב המרכזי בסרט, ומהווה מעין סיפור אגדה לבני נוער היפסטרים.
צמד רעים
מורלו (נטליה טינה, אושה מ"משחקי הכס" בשבילכם, וגם דמות זניחה כלשהי בסרטי הארי פוטר), זמרת פאנק מלהקת בנות בועטת ולא מוכרת שלובשת וינטג' - כלומר, את המעיל הישן של סבה, עליו השלום, פוגשת בנסיבות הזויות מעט את אדם (לוק טרדאוויי), בחור נאה, שדוף, וסולן של צמד אינדי מוכר הרבה יותר מזה שלה.
לאחר שהיא והבנות פחות או יותר מטלטלות את הרכב בו הוא נמצא עד כדי סכנת התהפכות, איש מסתורי שולף זוג אזיקים ואוזק את שני הניצים יחד - כדי לחנך את הצעירים הסוררים וללמדם לקח קטן, על כך שמוזיקאים צריכים להסתדר, ולא להפיץ ריב ומדון.
מכאן מתחילה שרשרת של אירועים שקשורים בסרבול התנועתי והרגשי שהאזיקים מייצרים אצל השניים. הם צריכים להסתדר עם בני הזוג שלהם - בנקאי טוב לב ודוגמנית ממורמרת - שמנסים להבין איך אפשר להצליח לנהל זוגיות ברביעייה, גם אם זה רק לשעות ספורות.
על הדרך נכפים עליהם שיתופי פעולה גם על הבמה, וגם במהלך ההליכה לשירותים, שעה שהמתח העצבני שהיה מנת חלקם בהתחלה הופך, די מהר, אולי קצת מהר מדי, למתח מיני. חסרות בסרט יותר סצנות "קשות", מהבחינה הזו. גם כשהוא מטפל בבעיה כלשהי ביחסים בין מורלו לחבר שלה, הוא מרפרף עליה ומתחמק, כדי לא לקלקל יותר מדי את האווירה. הבעיות נשארות מרומזות, נאמרות לרגע ולא עד הסוף, כמעט כל הזמן, וחבל.
על אף האסתטיקה שמדמה סרט תיעודי - שכוללת מצלמה רועדת, הרבה צילומי חוץ בלוקיישן שהוא, כאמור, אמיתי על הלהקות שבו, איפור נמרח, אלכוהול ובגדים שמתלכלכים בבוץ הסקוטי - המבנה של הסרט ברור: קומדיה רומנטית של טעויות.
כסרט שמספר סיפור אהבה על רקע הופעות בין היתר של "The Editors", "The Gossip", ושל הלהקות המומצאות של הגיבורים (שאת השירים שלהן, אגב, כולל שיר הנושא, כתבו שני השחקנים בעצמם), מתבקשת ההשוואה לסרט מוזיקלי אחר שנסמך על שני שחקנים ברובו - "תשעה שירים" של מייקל ווינטרבוטום.
גם שם יש שירים בהופעות ומערכת יחסים שנבנית, אך ההבדל המהותי הוא שאצל ווינטרבוטום ההתמקדות היא על ארוטיקה על גבול הפורנוגרפיה, ועל איסוף שברי רגעים ריאליסטיים מאוד, כשההופעות הן סמל, מטאפורה, רקע. ב"רוצה אותך במקום" לעומתו, הצורה אולי ריאליסטית, אבל התוכן מוקפד ובסיסי. כל כך בסיסי שהוא קצת נבלע, אולי בכוונה, באווירה הכוללת של הפסטיבל.
מוזיקה פשוטה
יחסית לסרטים קשים יותר לעיכול של מקנזי, דוגמת "הזר" ("Young Adam"), ההתנסות שלו בבימוי סרט שמצטלם מהר ובקלילות (לפי תסריט של תומאס לבריט) מובילה לתוצאה שאינה פסגה של מקוריות קולנועית, אך כן מספקת רגעי נחת. הם מגיעים גם מהרפתקאותיהן של דמויות המשנה - הסוכן של אדם ושותפו ללהקה, שתועים בלילה השוקק חיים ומעריצים בפסטיבל, עד לא ידע.
עוד ייאמר לזכות הסרט, שלמרות שהעלילה שלו פשטנית מאוד, הוא לא משדר יומרנות מכל סוג שהוא. הדמויות עצמן כן אמינות, בעיקר בזכות משחק טוב של שני השחקנים הראשיים שמצליחים לעורר אמפתיה לאורך כל הדרך: היא כמישהי שהחלום שלה חומק ממנה עוד רגע, והוא כמי שחי את החלום, אבל סובל משעמום. הם עושים זאת במיוחד בסצנות "קטנות", כמו האופן בו אדם משלים עבור מורלו את פעולת שטיפת הידיים בשירותים.
עבור מי שסובל מהחום, הסרט מספק שעה וקצת של געגועים קלילים עם מקצבים נעימים למזג אוויר רווי גשם, בו הגיבורה יכולה להסתובב בחצאית קצרצרה ומגפיים, כשהיא קשורה לגיבור שלבוש בגופייה.
