המסע מהצלב: אשת הכמורה הפכה לחרדית
דולורס גריי נולדה למשפחה נוצרית בשיקגו וכיהנה ככומר בכנסייה - אך מצאה את האור בירושלים. היא התגיירה, וכיום היא סופרת חרדית מצליחה. גם אתם יודעים לכתוב סיפור? שלחו לתחרות אגדתא 5 של ynet ומכללת הרצוג-גוש עציון
בדירה צנועה ופשוטה, בבניין צדדי בשכונת בית וגן בירושלים, מתגוררת אהובה גריי. תמונות של רבנים מכסות את הקירות וספרי קודש ניצבים על המדפים. לכאורה, בית חרדי טיפוסי - אך את הדלת פותחת אישה תמירה כבת שישים וחמש, ממוצא אפרו-אמריקאי, הלבושה בצניעות האופיינית לאישה חרדית.
עוד בערוץ היהדות - קראו:
"נעים מאוד", היא אומרת באנגלית, במבטא דרומי כבד שמסגיר את העובדה שהיא לא מפה. החיוך הענק ומאיר הפנים שלה, שובה את ליבי עוד לפני שנכנסתי.
דולורס גריי נולדה במערב שיקגו, ונהגה ללכת עם משפחתה לכנסייה בכל יום ראשון, ללמוד תנ"ך ולומר את תפילותיה בכוונה שלימה. את האמונה הגדולה שלה ואהבתה לדת היא מייחסת לזכות סבתה, שהייתה אף היא אשת כמורה פעילה.
"בכל קיץ היינו אחיי ואני, נוסעים למיסיסיפי, לבקר את סבי וסבתי", היא מספרת. "סבתא שלי הייתה אישה פשוטה עם נשמה גדולה. היא לימדה אותנו לומר פרקי תהילים בעל פה כבר בגיל ארבע, והיום, כשאני פוגשת נשים בהרצאות, הן מספרות לי שהן קוראות תהילים עם ילדיהן לזכותה. למעשה, אני מרגישה שהסיפור שלי הוא באמת הסיפור של סבתא שלי".
שינוי חד בגיל 42
סבתה של גריי נולדה כבתם של זוג אריסים. הם לא הורשו להחזיק בקרקע משלהם, ועיבדו שדה של בעל קרקעות לבן, בתמורה לקורת גג וחלקה קטנה. אך גריי חיה בתקופה אחרת. עם סיום לימודי התיכון, היא למדה מנהל עסקים באוניברסיטת אילינוי. עבדה כדיילת ולאחר מספר שנים הקימה סוכנות נסיעות עצמאית.
הרקע הדתי שלה והאהבה לתנ"ך ולאלוהים, הביאו אותה לעסוק בנושא באופן יומיומי בתור כומר. "במשך ארבע-עשרה שנים שימשתי ככומר בקהילות אפרו-אמריקאיות בשיקגו ובלוס-אנג'לס", היא מספרת. "ערכתי חתונות ולוויות ונשאתי דרשות. תמיד אהבתי לקרוא ולהעמיק, ועשיתי לעצמי הרגל לקרוא בכל שנה את כל התנ"ך. אך ככל שלמדתי יותר, מצאתי עוד ועוד טעויות וחוסר אמיתות בנצרות.
"אחרי שלמדתי 12 שנים, הפסקתי את כל חובותיי לכנסיה ונמנעתי מללכת אליה. הרגשתי שאני עוברת שינוי, אבל עדיין הייתי רחוקה מלהבין לאן הוא יוביל אותי".
איך המשפחה שלך קיבלה את העובדה שהפסקת ללכת לכנסייה?
"זה היה להם מאוד קשה, במיוחד להוריי. הם ניסו לשכנע ולהשפיע עליי לשנות את החלטתי, אבל העובדה שהייתי כבר בת 42 הכריעה את הכף. אי-אפשר להכריח אדם מבוגר לעשות משהו שהוא לא מאמין בו".
התגלגלה לשכונה חרדית
סוכנות הנסיעות של גריי התמחתה בליווי קבוצות נוצרים לארץ, והיא ביקרה כאן 14 פעמים בתוך חמש שנים בלבד. "בפעם הראשונה הגעתי לישראל עם קבוצה של קתולים", היא מספרת. "כשיצאנו מתל אביב ונכנסנו לירושלים, לבי התחיל לפעום בחוזקה, ואמרתי לעצמי – אלוקים, אני בבית. הייתי בכל העולם, אבל כשהגעתי בפעם הראשונה לירושלים הרגשתי חיבור נשמתי למקום ולאדמה. לא העליתי על דעתי שאי-פעם אתגייר, אך ידעתי מיד שארצה לגור פה יום אחד".
אותו היום הגיע מהר משחשבה. באותה תקופה גרה גריי בלוס-אנג'לס. בינואר 1994 התרחש אירוע היסטורי ששינה את חייה: רעידת אדמה בעוצמה של 6.7 בסולם ריכטר טלטלה את העיר, ורוב חפציה נהרסו.
גריי שבאותה תקופה הייתה "מאוד מחוברת לגשמיות", כדבריה, הרגישה שמדובר בקריאת התעוררות, ושהגיע הזמן לערוך שינוי בחייה. "רעידת האדמה העירה אותי. הבנתי שאני לא יכולה להמשיך בחיי כרגיל, שמשהו חסר. עברתי לגור בישראל, בשכונת קטמון הישנה בירושלים. אחרי חודשיים בארץ הוזמנתי לשבת בבית וגן, אצל משפחה חרדית. בשבת הזו הרגשתי שמצאתי את מקומי, שכך אני רוצה לחיות את חיי. מהר מאוד עברתי לשכונה, ואני כאן כבר שמונה-עשרה שנים".
איך קיבלו אותך בשכונה החרדית?
"באופן מדהים. אין לי משפחה בארץ, ובית וגן זו הקהילה והבית שלי. הם קיבלו אותי לגמרי, כשווה בין שווים".
סירוב מוחלט לגייר את אהובה
אך הדרך להיות חלק מהקהילה לא הייתה פשוטה כל כך. עוד בטרם התגיירה, חגגה גריי את ראש השנה בקרב
משפחה חרדית מקטמון ("הדג נעץ בי עיניים כל הארוחה"), צמה ביום כיפור ("הרב אמר שאני לא חייבת, אבל אני הרגשתי אחרת"), לימדה את עצמה את הא'-ב' והתפללה מסידור יהודי. ולמרות כל זאת, בקשת הגיור שלה נדחתה שוב ושוב.
"כשבית הדין גילה שהייתי כומר בעברי, הוחלט לסגור את התיק שלי סופית. כל תחנוניי לא עזרו. נתקלתי בסירוב מוחלט לפתוח את התיק מחדש". בייאושה פנתה גריי לכלי היחיד שהכירה - תפילה. "התפללתי שמונה-עשרה והתחננתי לקדוש ברוך-הוא שיעזור לי. תוך כדי תפילה נזכרתי באחד הרבנים שהייתי בקשר איתם והכיר אותי טוב. פניתי אליו, וכעבור שבועיים היה לי ראיון רביעי, בו הוחלט לקבל את הגיור שלי".
גריי שגרה במהלך כל ילדותה בשכונה אפרו-אמריקאית, לא ייחסה חשיבות לעובדה שבתי הספר שבהם למדה נקראו "הס" ו"הרצל". "לא למדתי בבתי-ספר יהודיים", היא ממהרת להסביר, "אבל השכונה שבה גרתי הייתה יהודית בעבר. עם הזמן יותר ויותר תושבים ממוצא אפרו-אמריקאי נכנסו אליה, ובמקביל התושבים היהודים עזבו.
"המבנים של בתי הספר שבהם למדתי היו אותם המבנים שבהם למדו היהודים, ואפילו השמות נשארו. רק כשחזרתי לשכונה בשנים האחרונות, אחרי הגיור, הבנתי שמה שהיה מוצג בשער בית הספר היסודי שלי, הן לוחות הברית, עם עשרת הדיברות כתובות עליהן. זו הייתה מעין סגירת מעגל".
אחותי היהודייה
אחרי שנים של חיפוש, תהיות ושאלות, הגיעה גריי אל המנוחה והנחלה. היא השתקעה בישראל, הפכה לחלק מהעם היהודי - ומרגישה ש"הנשמה שלי סוף-סוף הגיעה הביתה". במהרה מיהרה גריי למימוש חלומה הנוסף, כתיבת ספר. "מאז ילדותי רציתי לכתוב ספר. אחרי התהפוכות שעברתי בחיי, הבנתי שיש לי נושא טוב לכתוב עליו", היא מספרת.
לספרה האוטוביוגרפי הראשון, שיצא לאור בשנת 2001 בהוצאות החרדיות "תרגום" ו"פלדהיים", קראה "אחותי היהודייה". כשאני שואלת אותה למשמעות השם, גריי עונה בחיוך: "ליום ההולדת הראשון שלי, אחרי שטבלתי במקווה והפכתי ליהודייה כשרה, שלחו לי אחיי כרטיס ברכה שבו נכתב: 'יום הולדת שמח, אחותנו היהודייה. אנחנו כל כך גאים בך!' זה היה נראה לי כמו השם המושלם לספר".
בהמשך כתבה גריי ספרים נוספים: "מתנות מזר" - סיפורים מקהילות יהודיות בהן הרצתה, "מסע אל ארץ נשמתי" - גרסה מחודשת של האוטוביוגרפיה שלה, ו"בחיפוש אחר אוצרות נסתרים" - אסופת סיפורים אמיתיים על השגחה פרטית, שגריי אספה מכל העולם, הסובבים סביב החגים. ספריה של גריי שנכתבו באנגלית, נמכרים ב"אמזון" ובאתר שלה.
מעבירה את זה הלאה
נראה כי גריי מודעת היטב לעוצמתו של סיפורה, והיא מסתובבת כבר שנים בקהילות יהודיות ברחבי העולם ומספרת
אותו. "כשילדים אמריקאים שרחוקים מהיהדות מגיעים להרצאה שלי, הם יושבים עם דמעות בעיניים", היא אומרת, "ובסוף ההרצאה הם מוחאים כפיים בהתרגשות, כי הם באמת מזדהים עם הסיפור שלי.
"אני מרגישה שזה התפקיד שלי. שלכך כיוונתי כל חיי. לפני כמה חודשים, לדוגמה, עצר אותי נער ברחוב, וסיפר לי שהוא עלה לארץ מלונדון בעקבות ההרצאה שלי. מבחינתי, זה לבד כבר היה שווה הכל".
לפנייה לכתב/ת 
