למה דתל"שים כותבים? "הטקסט הוא דת"
מדוע ישנה פריחה של כותבים דתיים ודתל"שים? האם גם בספרות קול הקיצונים חזק יותר? ולמה מוזיקאים חוזרים בתשובה? שהרה בלאו שוחחה עם אריק גלסנר, לרגל סיום שלב משלוח הסיפורים בתחרות של ynet ו"מכללת הרצוג-גוש עציון"
רבות נכתב על פריחת הכתיבה היהודית בדור הנוכחי. לצד יהודית רותם ויוכי ברנדס שסימנו את התוואי בשנות התשעים, ואחריהן אמונה אלון, אמילי עמרוסי ואחרים - תופסים כיום את מדפי הפרוזה רבנים שחוטאים בכתיבה, ובהם הרב חיים נבון, הרב ארז משה דורון והרב חיים סבתו.
האם יש קשר בין השינויים הדמוגרפיים בישראל והעובדה שהחברה כולה נעשית דתית יותר, לפריחה הנוכחית של כותבים דתיים ודתיים לשעבר?
"הדמוגרפיה אכן חשובה", אומר גלסנר. "משקלם היחסי באוכלוסיה של דתיים-לאומיים ובעיקר חרדים, הולך וגדל. כתוצאה מכך גדל מספרם של החוזרים בשאלה. אם להיות מעט ציני: הריבוי הטבעי הגדול של האוכלוסייה הדתית הוא מעין בית חרושת לחילונים מסוג מיוחד, שהם החוזרים בשאלה".
וחוץ מהעניין הדמוגרפי, יש סיבות נוספות?
בהחלט. כל הדתות הגדולות הציבו במרכזן טקסט. היהדות (והאיסלם לקח את זה לקצה) הינה דת שיש לה בעיה עם האמנויות החוגות מכך - הפלסטיות ואמנויות הבמה (התיאטראות הם מנהג רומאי פסול אצל חז"ל). החיבור לטקסט מגיל מאוד צעיר (ליקוק האותיות בשיר של "הברירה הטבעית", למשל), יוצר באופן טבעי יחס של כבוד לטקסט באשר הוא.
עוד בערוץ היהדות - קראו:
- הורים לחיילים: לפסול את הרב הכהניסט
- דוד רובינגר צילם את משחררות הכותל 2012
- מרד החתונות שלי/ דינה אבמסון
אבל אולי הסיבה העיקרית למשיכה לתרבות אצל דתיים וחוזרים בשאלה, היא שהדת גם היא סוג של "תרבות גבוהה" בכך שהיא מבקשת לענות על השאלות הגדולות של החיים: מה אנו עושים פה בעולם הזה? מהו הטוב ומהו הרע? כיצד להתמודד עם המוות? כיצד להתמודד עם היצרים?
בראשיתה ניסתה התרבות החילונית האירופאית למלא את החלל שבא על אירופה עם היחלשות הדת. אם קוראים למשל את מבקר הספרות הוויקטוריאני, מתיו ארנולד, שהשפעתו בעולם האנגלוסקסי ממחצית המאה ה-19 ועד לשנות הששים של המאה העשרים הייתה עצומה - רואים שהוא ניסה להציג את התרבות כתחליף לנצרות השוקעת (במובן זה הוא דומה ל"אחד העם", שביקש להציע תרבות יהודית חלף דת יהודית). אני חושב שדתיים (כמובן, מדובר בקבוצה מצומצמת מבין הדתיים) ודתיים לשעבר מתייחסים לתרבות באותה חרדת קודש, כלומר כמעשה אנושי משמעותי ביותר, בגלל שהם מבקשים למדוד את התרבות לפי משקלה של התרבות האחרת המוכרת להם, דהיינו הדת, וזהו משקל כבד.
מהם לדעתך ההבדלים המרכזיים בין דור הכותבים הדתיים הנוכחי, לדור הכותבים הדתיים של שנות התשעים?
שאלה טובה. אני לא בטוח שהצטבר קורפוס כתיבה משמעותי של כותבים דתיים הן בשנות התשעים והן היום. אבל אולי אני טועה. תהליך שאני משער שהתרחש, הוא הפרטתה המואצת של החוויה הדתית ושל החיים הדתיים, כחלק מתהליך ההפרטה והאינדיבידואליזם הכללי של החברה הישראלית, לטוב ולרע. כלומר, אני לא בטוח שהיום נכתב ספר כמו "עת הזמיר" של חיים באר, שרצה לומר משהו על הציבור הציוני-דתי בכללותו. הפנייה היא לחוויות אישיות של דת או של חיים דתיים, או של חיים, שהדת היא רק סממן נוסף שמאפיין אותם.
ואם נעז ללכת בהשוואה הזו רחוק יותר לביאליק, ברנר וברדיצ'בסקי?
מלבד זאת שאותו הדור היה משופע בכותבים גאוניים, הרי שבני דור התחייה, שאכן רבים מהם היו מתפקרים, היו או הצליחו לשכנע שהם ניצבים במרכזו של תהליך כלל-לאומי. כלומר "התלוש", מי שעזב את הדת ותועה בדרכי החיים, עוצב בידי דוברי הדור ההוא כמייצג תהליך כלל-לאומי של שינוי, של תמורה באורח החיים היהודי, ולימים של הפנייה לציונות. במובן זה, הצליחו בני הדור ההוא להציב את חוויותיהם הפרטיות, נטישת בית המדרש וכו' במרכז ההוויה הלאומית, בה-במידה שכבשו את לב המגרש הספרותי. היום קשה יותר להגדיר מה מרכז ההוויה הלאומית, כמו שגם קשה יותר לכבוש את מרכז השדה הספרותי, כי כרגע אין כזה בדיוק.
בשנים האחרונות ניתן לראות שהחברה הישראלית נוטה להקצנה, הן מימין והן משמאל, והשוליים הפוליטיים הם אלה שנותנים את הטון. נראה שהמרכז הולך ונחלש. זה בא לידי ביטוי גם בספרות?
המשיכה אל הפונדמנטליזם מצויה בכל, כי אנו חיים בעולם שהוא "יותר מדי". העולם גדול עלינו. אנחנו קולטים כמויות מידע מופרזות, הקשרים המקומיים מתרופפים לטובת קשרים וירטואליים והשפעות גלובליות, הכלכלה נחווית כמשהו מסתורי, דמוני, כמגפה שעוברת מארץ לארץ בלי שמבינים אותה עד תום, המדע יוצר תמונת אדם לא מחמיאה: שילוב בין קופי-על (אבולוציה) למחשב-על.
נוסף על כך, התפתחויות רבות מאפשרות היום ליחיד לחיות במבודד; להתנתק לא רק מהשבט והלאום - אלא גם מהמשפחה הגרעינית. יש תשוקה גדולה להימלט מהחברתי באופן כללי. יש תשוקה לקיום אטומיסטי וחסר סובלנות (זה הצד האפל של הסיסמה המלבבת לכאורה: "איש באמונתו יחיה", שפירושה בתכלס פעמים רבות הוא "עזוב אותי באמאש'ך"). במצבים כאלה יש נטייה לדבוק בהשקפת עולם צרה אך ברורה. אין כוח לסובלנות, כי סובלנות היא איום נוסף על אורח החיים של "האני", שממילא נחווה כשברירי ולא יציב ומותקף מכל עבר.
אבל הפונדמנטליזם הזה נוכח לא רק בצד "ימין" של המפה, אלא גם בצד "שמאל". דווקא הספרות הישראלית מגלה הבנה וסובלנות לגבי צורות קיום רבות. יש בה משהו רך וראוי להערכה, משהו אמפאטי. בשנים האחרונות יש נטייה שעמוס עוז נתן לה גם ביטוי, להצדיק את הספרות באמצעות הטענה שדרכה אנו מבינים בני אדם השונים מאיתנו. יש אמת מסוימת בטענה הזו.
איך אתה רואה את התרומה התרבותית של הכותבים מזרם הביניים, של אלה שאינם עוד דתיים, אך נושאים בליבם (ובכתיבתם) את העקבות?
יש סיכוי שמהפלח הזה יצאו היצירות המשמעותיות של הספרות הישראלית בעתיד. ישנן כבר כמה סנוניות כאלו, אבל כישרון ספרותי הוא דבר נדיר, ולכישרון צריכות להתווסף מסירות וטוטאליות שנדירות אף הן.
אפשר דוגמאות?
ישנם כמה סופרים מעניינים מאוד בעלי רקע דתי שהתבלטו בעשור האחרון: דרור בורשטיין, שמעון אדף ומשה אופיר, ומלבדם יש עוד סופרים שבספרות שלהם קיים יסוד דתי. יזהר הר-לב, למשל, שאינו מרקע דתי למיטב ידיעתי, אך ברומן שלו "מיקסי גריל" יש שימוש בטקסטים דתיים או כמו-דתיים לביקורת התרבות העכשווית; או המהלך של אייל מגד בספריו האחרונים, שיש בו מימד של חיפוש דתי. במחשבה שנייה, אולי בכל ספרות גדולה יש יסוד דתי.
בהכללה די גורפת ניתן לומר שהחוזרים בתשובה או "המתקרבים", שייכים לתחום המוזיקה (אביתר בנאי, עמיר בניון, אתי אנקרי), ואילו החוזרים בשאלה או "המתרחקים" פונים לעולם הכתיבה (דב אלבוים, דרור פויר, שמעון אדף). איזה הסבר אתה יכול להציע לתופעה הזו?
פעם הצעתי את הטענה שכותבים אינם זקוקים לחזרה בתשובה, כי יש להם כבר דת והיא הטקסט. הטקסט הוא דת מכיוון שהוא מופשט ומסודר ולא "טבעי", בניגוד למוזיקה שיש בה משהו "דיוניסי" וקרוב לגוף ולבשר. המוזיקאים, שיש להם את הצד הדיוניסי של המוזיקה, מחפשים משהו מצנן יצרים, משהו מופשט-רוחני, משהו מסדיר שיחלץ מהכאוס הכללי של הקיום – ולכן הם נוטים לחזרה בתשובה, שהיא במידה מרובה חזרה אל הטקסט.
אנחנו מכירים הרבה שנים, ואף פעם לא שאלתי אותך בצורה מסודרת - אתה הרי סופר, אז למה פנית לתחום כתיבת ביקורת?
אני בקונפליקט גדול עם הביקורת ועם הדרך המקצועית שבה בחרתי. מעין משבר גיל סוף השלושים מקצועי. בחרתי בביקורת כי הייתה לי נטייה לזה וכי אהבתי את זה, וזה נראה לי מרתק ואפילו חשוב. ישנן כמה סיבות להתלבטות שלי היום ביחס למקצוע הזה. קודם כל, מאז ומתמיד כשעסקתי בו אמרתי לעצמי שאעסוק בו כל עוד ארגיש שיש פלטפורמה חברתית שמעוניינת בפונקציה כזו. לא אלך עם הראש בקיר. כלומר אנגח קצת את הקיר, ואפילו יכאב לי קצת, אבל אם הקיר בעינו עומד – אז לא אתעקש ואקבל את משפט ההיסטוריה, אם להיות פומפוזי.
כיום, לא תמיד אני בטוח שיש פלטפורמה כזו. אבל יש עוד משהו: חזרתי בשאלה, בין השאר, כי הרגשתי שההחלטה שלי מנעוריי להיות רב שמה אותי בסד מסוים, בתפקיד של "סופר-אגו", של מורה הלכה, מישהו רציני, אחראי, "בוגר לגילו" כמו שאמרו לי בנעוריי. יש בי משיכה לפוזיציה הזו, אבל בגיל עשרים היא פתאום הפחידה אותי. הרגשתי שהיא לא מבטאת צדדים אחרים שלי, "נמוכים" יותר כביכול. שהיא הופכת אותי ל"אבא" בזמן שלא הייתי מעולם ממש "ילד".
העובדה שהתייתמתי מאבי בהיותי בן 13 בלבד, תרמה כמובן לתחושות הללו: למשיכה לפוזיציה האבהית ולרתיעה ממנה
כאחת. "היכן נעוריי?" שאלתי אז את עצמי. מה שאירוני הוא שהיום אני מרגיש שהבחירה בלהיות מבקר, איננה רחוקה מהבחירה בלהיות רב. גם המבקר הוא מעין "סופר אגו", מעין דמות "אבהית" נוזפת ומעודדת חליפות. ושוב, יש בי נטייה אותנטית לפוזיציה הזו, אבל היא גם מפחידה אותי. "היכן נעוריי?" אני שואל שוב. הסופר, בעולם הדימויים שלי, הוא הילד השובב, או הילד שבא אל ההורים כדי לקבל אישור על יצירתו, על הציור שצייר. ואילו המבקר הוא ההורים, המביעים התפעלות או משדלים לשיפור. אבל אני לא רוצה להיות רק הורה. גם אני רוצה להיות לפעמים ילד.
- שהרה בלאו
היא סופרת ועיתונאית. ספרה האחרון "נערות למופת" ראה אור בהוצאת "זמורה ביתן". אריק גלסנר
הוא סופר ומבקר ספרות
לפנייה לכתב/ת 
שהרה בלאו
צילום: איריס נשר
מומלצים
