נגישות שלא כתובה בתורה

בשקט בשקט, כמעט מבלי רעש תקשורתי, הצליחה הכנסת לפני צאתה לפגרת הקיץ להעביר בקריאה טרומית הצעת חוק שמאפשרת לפטור ישיבות מנגישות לנכים. ההצעה הוגשה על-ידי שני חברי כנסת חרדים – משה גפני מיהדות התורה ויצחק כהן מש"ס.

• מחפשים עוד דברים מעניינים על יהדות? כנסו לפייסבוק שלנו
  

עוד בערוץ היהדות  - קראו:

• המוהל שהואשם בגרמניה: "נתחיל למול בסתר"
• הנזיר היהודי: הכירו את הצדיק שרצה להיות נביא
• יצאת צדיק? תעביר את זה הלאה - ברוח אלול
  

קל לשער את גודל המהומה שהיתה קמה לו היה פוליטיקאי חילוני מעלה הצעה שכזו, אבל נימוקיהם של השניים היו אלה: ראשית, יש ישיבות שבהן לומדים רק תלמידים בודדים, ושנית, הרי לא בכל ישיבה יש נכים. לדבריהם, חובת הנגישות תעמיס על הישיבות נטל כלכלי כבד מנשוא שאף עלול להוביל לסגירתן. על כך יש לענות: אם הסוגיה היא כלכלית, מלכתחילה אין להתיר הקמת ישיבות למספר מצומצם של תלמידים. ואם הטענה היא שאין צורך בנגישות בישיבות שאין בהן נכים, כבר אמר רבנו אורי זוהר: "הפוך, גוטה, הפוך!" אם יהיו סידורי נגישות בכל הישיבות, ילמד כל נכה בישיבה המתאימה לו, ללא אילוצים ופשרות.

אך מעבר לעניין הספציפי, הצעת החוק מצביעה על בעיה עמוקה יותר והיא - יחס היהדות לנכים.

אם נכים – לא נחשבים

המקרא וההלכה מלאים חוקים ותקנות העוסקים בהגנה וסעד למגזרים מוחלשים מבחינה חברתית או כלכלית: גרים (הפועלים הזרים של ימי התנ"ך), אלמנות ויתומים שאין מי שיפרנס אותם, עבדים ושפחות, עניים, ואף בני שבט לוי שאין להם נחלה משלהם. כל מגזר ומגזר נמנה בשמו פעמים רבות וזוכה לציוויים מפורשים, הן לגבי הקשיים שאסור להערים עליו והן לגבי העזרה שצריך לתת לו.

רק מגזר אחד בולט בהיעדרו – נכים ובעלי מום. הציוויים והדיונים ההלכתיים הנוגעים אליהם מתייחסים כמעט כולם לפטור ממצוות: כהן בעל מום מנוע מלהשתתף בפולחן במקדש. פיסח פטור ממצוות עליה לרגל. חירש נמנה לצד "שוטה" ו"קטן" עם בעלי מעמד הלכתי נחות.

רק שני פסוקים בתנ"ך עוסקים ביחס הסביבה לבעלי מומים: "לֹא תְקַלֵּל חֵרֵשׁ וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל" (ויקרא יט, 14), ומקבילו מספר דברים "אָרוּר מַשְׁגֶּה עִוֵּר בַּדָּרֶךְ" (דברים כז, 18). אפילו המעט הזה עוסק רק במה שאסור, ולא בדברים שצריך וראוי לעשות. ואם לא די בכך, הרי שמרבית המפרשים, וחז"ל בעקבותיהם, פירשו פסוקים אלה באופן אלגורי, כאיסור להכשיל אדם או לגרום לו לעבירה - ולא על פי פשט הכתוב.

חשבון נפש וחשבון כיס

השתיקה הזאת מתמיהה. האם ההתייחסות לנכים היא כה שוויונית עד שהתנ"ך לא מצא לנכון להחריג אותם כקבוצה? קשה להאמין. סביר יותר כי בהשראת התפיסה הנפוצה בעולם העתיק, הנכות נתפסה כסוג של עונש אלוהי. הד לתפיסה זו נמצא בהלכה שעל פיה יש לומר על מי שהפך לנכה "ברוך דיין האמת". כן, בדיוק אותה אמירה של צידוק הדין שנאמרת גם על המת. בשני המקרים מדובר על חשבון שמיימי שנשגב מבינתנו.

העוני, לעומת זאת, הוא אנושי. במקרים מסוימים הוא אפילו נחשב לאות כבוד, כפי שיעידו הסיפורים הידועים על הלל הזקן או על רבי עקיבא. ככזה, הוא מזכה בכל החסד שאנחנו מסוגלים להעניק.

הסבר אחר להבדל ביחס לנכים מול היחס עניים הוא אפשרות היישום. את העמדה המוסרית שצריך לסייע לנחשלים מבחינה כלכלית אפשר בקלות לתרגם למצוות מעשיות: לתת להם את מה שנשאר מתבואת השדה, להפריש להם מהמזון או לתרום כסף לצדקה. אך כיצד נדרוש "נכסים" מופשטים כמו יחס מכבד וקבלת השונה? את אלו אי-אפשר למדוד או לנסח בכללים ברורים. כל מה שיש בידינו הוא עקרון יסוד שעל-פיו כל בני האדם נבראו בצלם אלוהים, ולכן זכאים ליחס שווה. אבל עם עקרונות כלליים לא הולכים למכולת. גם לא לישיבה.

צא ולמד

בעוד הצעת החוק עברה בשקט תקשורתי, עלה לכותרות אירוע אחר מעולם הלימוד: סיום הש"ס. מדובר ביוזמה שהחלה לפני 90 שנה, וזכתה להצלחה אדירה המקיפה כיום מאות אלפי אנשים בכל רחבי העולם. הרעיון הוא להצמיד לכל יום בשנה דף גמרא אחד, המשותף לכל קהילות הלומדים. סיום מחזור הלימוד של 2,711 הדפים מתרחש אחת לשבע שנים וחצי, ונחשב למאורע חגיגי במיוחד.

המחזור שהסתיים זה עתה צוין בעשרות אירועים, ובכל הטקסים והנאומים שנישאו ברמה חזר ועלה מוטיב אחד: החשיבות המרכזית של לימוד התורה. שוב

ושוב צוטטו דברי הרמב"ם: "כל איש מישראל חייב בתלמוד תורה, בין עני בין עשיר, בין שלם בגופו בין בעל ייסורין, בין בחור, בין שהיה זקן גדול שתשש כוחו... שנאמר: והגית בו יומם ולילה" (הלכות תלמוד תורה א, ח).

שיהיה ברור: הרמב"ם לא מדבר על לימוד תורה נטו, בלי לעבוד, דבר שהוא התנגד לו בחריפות רבה. מה שהרמב"ם לומד מהפסוק "והגית בו יומם ולילה" הוא את חובת לימוד התורה בכל גיל ובכל מצב אנושי – בבריאות ובחולי, בעושר ובעוני, ואפילו על ערש דווי.

"בין שלם בגופו בין בעל ייסורין", שמעתם? זו לא חוכמה לנופף בדברי הרמב"ם, ובה-בעת להציב מכשולים בפני אותו "בעל ייסורין". אי-אפשר לחבר בין העיקרון הנעלה של לימוד תורה בכל מצב לבין הצעת חוק המתנערת ממי שמתקשה בכך בגלל נכותו. צא ולמד. 

שפרה צח היא כותבת, עורכת, ובעלת הבלוג יהדותי למשתמש.